0

אבות ובנים בחצרים

4 תגובות   יום שני, 14/9/09, 09:13


 


עברנו את באר שבע ונכנסנו לכביש צר שמשני צידיו רק חולות מדבר מאובקים. האוטובוס הצבאי קיפצץ וטורטר במהמורות הכביש המוזנח. על בירכי היה מונח קיטבג עם ריח של בד ברזנט חדש ונקי וראשי היה תקוע בזוית משונה מול הסורג המאובק של חלון האוטובוס. שעה וחצי נסיעה ואי אפשר להניד כל איבר בגוף. האוטובוס מלא לגמרי בילדים עם תחפושת חקי שכרגע נפגשו לראשונה. למזלי הכרתי את ר. שלמד איתי שנה אחת בכיתה ח' - ארבע שנים לפני כן. פנים מוכרות ומישהו לדבר איתו הם פריט חשוב ביום שכזה. באופן מפתיע האוטובוס היה שקט לגמרי. כל אחד היה שקוע- תקוע במחשבות חששות תיקוות אשליות ופחדים של עצמו.  



בזוית העין ראיתי שלט חולף במהירות ומצביע שמאלה. "קיבוץ חצרים" היה כתוב עליו. אנחנו בטח קרובים שיערתי. הלב התחיל להלום והמחשבות התרוצצו ללא שליטה ובאין משגיח. שריקה מוזרה נשמעה מעל, ומהזוית בה ראשי היה תקוע מול החלון התאפשר לי לראות קטע צר של שמיים כחולים כחולים. השריקה התגברה ובפיסת השמיים שלי הופיע מטוס פוגה כתום לבן משייט בעדינות באויר. צליל השריקה האופייני הזה ילווה אותי בשנתיים הבאות, והוא טמון עמוק עמוק בפנתאון הצלילים המאוחסן במוחי יחד עם תמונת משולש השמיים הצלולים והפוגה החוצה.

אז זהו זה - הרגשת "אין מוצא" וחוסר השליטה על חיי - אפפה אותי. זו הרגשה מוזרה שלא חוויתי עד אז ואולי גם לא מאז.



כמה שעות מאז שהייתי תיכוניסט, עזבתי את הבית ובעוד 3 דקות אשמע את "המפקד" צועק: " יש לכם 30 שניות להישפך מהאוטובוס - גיבוש קורס טייס מתחיל עכשיו" - ושלושים שניות זה כל מה שנתנו לי בכדי לעבור ולהסתגל לעולם אחר לגמרי.


 


מוקדש לבני אשר עוד זמן קצר מאוד, ובהפרש של 30 שנה בדיוק - הולך לנסוע באותו אוטובוס ולהתחיל את אותה דרך בדיוק, ולכל הילדים אשר חוטים נעלמים מוליכים אותם בדרכי הוריהם




דרג את התוכן: