כמו היום. ישראל החסירה פעימה לנוכח האסון שפקד שנית משפחה מפוארת. משפחה שנתנה לאומה כל מה שיחיד יכול לתת. איני סבור, כמו הקלישאה הנפוצה, שאסונות כאלה מחזקים את האומה. גם לא מחלישים אותה. הם רק מזכירים שמחיר הביטחון שלנו הוא קשה ונצטרך לעמוד בו תמיד ולהתעטף לעתים ביגון. את נחישות האוייב הפלסטיני לסלק אותנו מכאן ביטא מזמן חאפז אסאד, אביו של נשיא סוריה הנוכחי. וכך בערך אמר: ישראל, כמו הצלבנים, נדונה להיעלם. לנו יש זמן לחכות גם ארבע מאות שנה. אנחנו צריכים להבין את המציאות, לקבל אותה ולנהוג בהתאם: להגיע להכרה שלעולם לא נחייה בשלום. הכרת המציאות לאשורה מביאה חיים טובים יותר.

גם היהודים בגולה מעולם לא חיו בשלום.

זה לא אומר שלא צריכים להמשיך ולנסות לשנות את המציאות. אך שנוייה אפשרי רק אם האוייב ישנה את רצונו לסלקנו מכאן. אנחנו לא יכולים לתרום את חיינו כדי לשנות את המציאות. שום אומה שפוייה לא תעשה זאת.