"יש לכם 10 דקות לעלות על ציודים". מה? מי? לאן? - "לא יודע" ענה ה"מפפקד" - "מקפיצים אתכם עם מסוק לאנשהו, שמעתי שהתרסק מטוס ואתם הולכים לשמור על השברים הלילה". איזה כייף חשבנו. סוף סוף קצת אקשן. לפני חודש עברנו גיבוש. חשבנו שאנחנו מיד הולכים להיות טייסים גיבורים ובמקום זה שלחו אותנו לשעות רבות של עבודות מטבח, אבטחה, ולימודי מתמטיקה. זה צבא זה?
הנון נון אסף אותנו להליפורט - והופ אנחנו באוויר על אנפה (מסוק בל 212) מתקתקת. איזה כייף. 15 דקות קצרות של שיכרון חושים (תיזכרו בסצנת הטיסה במסוקים מהסרט "אפוקליפסה עכשיו") ואנחנו נוחתים על קצה גבעה שוממה. nowhere אמיתי, אי שם בין באר שבע לדימונה. ארבעה חיילים יורדים מהמסוק הרבה רוח אבק ורעש הלהבים מחריש את האזנים. ה"מפפקד" צועק - "אתם רואים את שברי המטוס שם - על זה אתם שומרים הלילה. מחר יגיעו לאסוף את השברים ולהחזיר אתכם. להתראות" האנפה המריאה ונעלמה בכיוון האופק המאפיל לקראת הלילה.
עכשיו שקט מוחלט. ארבעה חיילים שהתגייסו לפני חודש, ארבעה שקי שינה, ארגז עם כמה מלפפונים פלפלים גבינה צהובה ולחם צהלי אחיד. קלקר אחד של מים. אהה כן. לכל אחד היה גם אמ.16 ארוך עם כמה מחסניות. כל מה שידענו על חיילות היה מטווח אחד או שניים עם אמ.16. לא עברנו עדיין טירונות והתובנה שלי היום שמי שלא עובר טירונות הוא עדיין לא חייל.
התחושה של פרח טייס לעמוד ולשמור על שברים של מטוס בו טס לפני שעות ספורות בלבד טייס אשר כבר איננו בין החיים - היא תחושה קשה. המחשבות רוצות לרוץ אבל מנגנון הדחקה אדיר פועל את פעילותו, ומחזיר כל מחשבה אל מגירתה החשוכה. התוצאה היא ציניות. רק כך אפשר להמשיך במקצוע הזה.
כמובן שבלילה ההוא לא ישנו. הגיע יום המחרת. וגם היום שלאחריו הגיע. לא הגיעו לאסוף אותנו וגם אוכל ומים לא שלחו. ארבעה פרחי טייס משועממים אשר מתחילים להיות רעבים וגם המים עומדים להיגמר ושמש ספטמבר לא חסה. אז דיברנו ודיברנו וישנו ומדי פעם היינו מציצים ונעמדים ליד שברים מפויחים של מה שהיה פעם מטוס קרב. וכן גם ירינו כמה כדורים על פחיות ישנות. עשינו מטווח.
מבין השלושה הנוספים פרח טיס ק. דיבר הכי הרבה. לא סימפטתי אותו. אלף כי דיבר הרבה - ולא תמיד דברי חכמה. בית כי היה יהיר - וללא קבלות. אבל היו לו בעיות חמורות הרבה יותר כפי שנלמד בעוד יום או יומיים. ביום השלישי כאשר הבנו שמישהו "שכח" אותנו, וגם לא נותר לנו מים ואוכל שלחנו את ג. לחפש עזרה ומים. הוא יצא לכיוון כביש שראינו באופק. התכנון היה שיגיע לכביש, יתפוס טרמפ לחצרים ויארגן את חילוצינו. להפתעתנו שעתיים אחרי שיצא חזר ג. בעל התושיה עם קלקר מלא מיים, וכמה פיתות וסיפר: " ליד הכביש יש מחצבה. סיפרתי להם את הסיפור והם נתנו לי את האוכל והמים. צילצלתי לאבטחה בבסיס והם הבטיחו לשלוח מידית נון נון לאסוף אותנו." הבטיחו? אז הבטיחו! - לקח עוד לילה (רביעי בשטח) ובוקר עד שראינו נון נון מקדם באיטיות לכיווננו. שכבנו על השק"שים וחיכינו. כאשר הנון נון הגיע למרחק של כמה מטרים מאיתנו קם לפתע פרח טיס ק. וצעק לכיוון הנון נון "עצור או שאני יורה" - הנון נון לא עצר - אז הוא ירה. כולנו היינו בהלם ובמיוחד נהג הנון נון המפוחד אשר ניצל בנס וזה עתה כדור שרק לו מעל הראש.
במשפט אמר פרח טיס ק. "כולם ירו אז גם אני יריתי" - הוא עף מיד מקורס טיס. אנחנו נשארנו בקורס אבל את השבוע שלאחרי בילינו ב"מעצר" (שזה בית כלא קטן בתוך בסיס). האשמה: ירינו על פחיות ללא אישור, ובזבזנו תחמושת צהל"ית לשווא.
* * *
הארוע האמיתי הזה קרה בסתיו 1979 אז התרסק מטוס לא רחוק מהמקום בו אמש התרסק מטוסו של אסף רמון.
|