הזמן חולף לאיטו. אתה על הקרחון. פתאום אתה עם איגלו כזה, מסדר איזו פינה לילד, קומקום חשמלי ומגרד איזו טלויזיה בשביל להעביר את הזמן. מהחלון רואים רק קרח, והאופק הופך לאיזה בוהק לבן כזה ולא ממש נוח. מדי פעם אתה מציץ החוצה, נותן איזה גיחה לפה ולשם, אבל שום דבר באמת כבר לא ממש מרגיש לך משמעותי כמו פעם. את התמימות שלך אתה מאפסן באיזו מגירה שבסוף גם תשכח ממנה. מתכנס בתוך עצמך, מתחיל לגדל עור של פיל ומדי פעם הולך לטייל לבד על הקרחון. אין שום דבר מעניין שם בקרחון הזה מלבד קרח. הרבה קרח.

כך הזמן עובד בשבילך. הם אומרים לך לתת לזמן לעשות את שלו. אתה מחכה ומחכה פתאום גם הזמן כבר קפא בקרחון הזה שלך. עכשיו זה סופי, ואתה מבין שזה רק אתה והקרחון. מדי פעם צחוק של ילד, מדי פעם איזו תובנה כזו או אחרת. יש איזו כמיהה למשהו שעוד לא קרה, והנה אוטוטו אתה מרגיש שהנה השמש תזרח ותמיס את הקרחון הזה. אבל הבפנוכו שלך כבר קפוא, ואתה מוצא שזה די נוח. התרגלת. עטוף בהרבה שכבות, תושב של קבע בערבות הקרח, וכבר אף אחד לא יכול עלייך. אתה גיבור, אתה מחושל, האיגלו כבר מאובזר בלא מעט מערכות אזעקה, ועל כולם אתה כבר צופה מבעד לכוונת, הנשק כבר מאופס, ועכשיו כולם מטרות. אתה יורה ולא לוקח שבויים.

יש לך כבר חיים חדשים, בנית לעצמך תפאורה לא רעה, הכל כבר משומן היטב, יש שם הרבה קפה שחור, קצת וויסקי, ואתה חי מכוח האנרציה. הלב רוצה אבל האגו לא מרשה. שומר על עצמך מכל משמר, עסוק בלגונן על עצמך ועליו. מדי פעם יורד לאוקיינוס ותופס איזה דג. אף פעם אתה יודע מה יזמן לך אותו יום, ואיזה דג תתפוס הפעם. לא, אין הרבה דגים בים וכבר כולם עזבו ממזמן את תקופת הקרח. אתה משום מה די נתקעת בה, או לפחות חוזר אליה בשמחה. עכשיו זה הבית שלך, וכמה טוב שבאת הביתה לא?

שבוי במלנכוליה של עצמך, מתבצר עוד יותר בתוכך, אפילו השמש כבר נחשבת כעוינת, התריסים מוגפים וכמה זה טוב ונעים בתוך הקרח. אתה לא מפשיר ובוודאי לא מתפשר, אתה אפילו לא מתגמש, אתה בטוח שהדרך שלך היא הדרך וגם עדר של פילים לא יסיט אותך ממנה, אף לא לבדל אחד של רגע אמיתי באמת. הגרוע ביותר אתה שואל? הגרוע ביותר הוא שאתה לא מוכן אפילו לנסות, אולי נדמה לך שאתה מנסה, אבל עזוב, זה לא באמת. אפס. מבט אחד קטן לכיוון אחר, ניסיון אחד תמים ודי. הספיק לך, זה לא זה. כן אתה מלא בכוונות מלאכותיות כי מאיצים בך, אתה יודע שאתה זה אתה, ולא יעזור כלום. להשתנות?! מי, אני?! אתה?! מה פתאום אני מושלם. יש לי את החיים המושלמים שלי בקרחון בשכונה הכי נחשבת בעיר. למה מה קרה?

איזה יום אתה חוזר בערב מהעבודה לאיגלו שלך בקרחון. פתאום אתה מסתכל סביבך ודי מפרגן לעצמך שהרמת איגלו לתפארת. יש לך מזחלת שלג חדשה, יש מיני מרכזי, יש שכנים סבבה, יש אפילו מרפסת עם מאפרה, יש תמונות על הקירות, יש כבר הכל באיגלו הזה שלך. אוי כמה שזה נוח. כך השגרה הנוחה הזו מלטפת אך גם קצת משקרת. פתאום קצת מציק לך שאתה לבד, אבל זה רגעי, זה תיכף יעבור באמת. הפינגויין מלמעלה כבר הופך להיות החבר הכי טוב שלך, והנה אתם יושבים על על בירה וגרעינים בחמישי בערב, ומכבי מנצחת. אליפות!

כבר איזה חודש אני מכיר אותה. פתאום היא נכנסת לי עמוק פנימה והכל שם מתערבב מחדש. כיבינימט אבל נדמה לי שקוראים לזה להתאהב. הכל לא נוח שם. באמת. זה רחוק לי, זה לא נוח לי, זה מסובך, זה בכלל לא זה. היא? היא גם בנתה לעצמה את האיגלו המבוצר מאוד שלה. מבוצר אבל צנוע, לא בומבסטי כמו שלי, זה כי אני פלצן וחי אולי בפוזה של עצמי, אבל זה בסדר, הדימוי העצמי שלי בשמיים, תודה ששאלתם. בסוף אני חותך. זה לא יעבוד. אני נותן שם איזה מונולוג שווה של בסיסים מוצקים עם קירות מבטון, וכמה חשוב למזוג קודם את הקפה ורק אחר כך את הסוכר. היא מאמינה, אני קצת פחות. כן זה המרחק, כן זו פתאום הנוחות שלי שנפגעת כל כך. כן אני רץ קדימה כהרגלי ופתאום נכנס באיזה עמוד. דופק פרסה ובורח חזרה לאיגלו, לאיפה שנוח לי באמת.

מנסים שוב, הקרח לא באמת נמס, רוצה אבל לא מסוגל, לא בדרך שלי לא קונה נקודה. היא אומרת סבלנות אבל את שלי כבר מזמן השארתי במגירה כי זה הכל אינסטנט היום אצלי. הבסיס הבסיס רעוע מדי, ואיך בכלל אפשר לרקוד על פל-קל. לא וזהו! יושב אצל החכם ומסביר לו בצורה הכי לוגית בעולם שזה לא יעבוד. הוא מקשיב החכם ומקשיב. בסוף הוא אומר לי שבעצם אני מספר לו שטוב לי איתה, אבל אין לי סבלנות של ממש. כך אני מתנצח באיזו גאווה סתמית אל מול החכם. הוא כמו יורה דברי חכמה לעברי, אבל אני ממאן להקשיב. מה פתאום, רק אני צודק. כבר יש לי אופי, אני מכיר את עצמי. מה, אני פגוע מהעבר? מה פתאום. מה, אני לא נותן צ`אנסים? אין מצב בכלל.

כבר כמה פגישות עם החכם, והאסימון לא יורד. יש רק מודל אחד שיעבוד וזה רק המודל שלי. אני חושב על זה ויודע שבעצם הוא צודק. בעצם לא צודק אלא סתם חכם. הוא מכיר אותי היטב, הוא גם יודע שההדחקה אצלי כזו עמוקה, כך שאולי שווה להכריז עלי כעוד חלל של הנסיבות, שכבר קצו עליו כל הקיצים. עוד כמה דייטים פה, עוד כמה ניסיונות שם. אבל היא אצלי בראש. הראש לא מרפה, החכם לא מרפה גם, מחפשים את הדרך. מנסה שוב ושוב לברוח הצידה, אבל לא מצליח. חייב להתעמת עם עצמי פעם נוספת. הולך מחפש את המגירה של התמימות, אומרים שפעם הייתי כזה.

פעם כשהייתי צעיר ותמים. זה התחיל באיזה אס.אמ.אס תמים והסתיים ברבנות... היום זה מתחיל באיזו קריצה מאיזה אתר הכרויות, ובמקרה הטוב זה ייגמר בזוגיות. זה שינוי כזה, אני מרפה וקצת משתנה, אבל אני מאוהב אז זה כן משנה. מה יהיה? קוראים לזה זמן לא? השער שלי באיגלו כבר פתוח, פתאום כן אפשר לראות את הדשא של השכן ואתם יודעים מה? הוא כן ירוק יותר. אני חייב גם כזה דשן, מעניין מאיפה הוא קונה את שלו.  ואני בכלל לא כותב על הנשים שלי בחיי. מה פתאום זו צנעת הפרט וכאלה. כן ויש את אלה שתמיד מבקשות שאתה תכתוב עליהן כי זה מה זה מגניב. פחחחחחחחחחחחח!

פתאום גשר חדש. לא מאוד גבוה אך יחד עם זאת גם לא נמוך בכלל. בינתיים אני מסתכל עליו ושומר שלא יגעו. צבע טרי. צריך די להיזהר עם גשרים, מישהו פעם אמר לי. אם תכננת גשר לא טוב, אתה עלול למצוא את עצמך או מתחתיו, או שבכלל באיזה קצה שלא בא לך עליו בכלל. אבל אם כן תכננת טוב את הגשר... כנראה שהצלחת לחבר בין שני עולמות... ואני מוצא שזה די יפה. 

עמית