אני יושבת בתחנת אוטובוס מלאת אנשים צפופים וחסרי תחושה, עולה לאוטובוס שהגיע לתחנה ומתיישבת בכסא השני לפני האחרון. לפתע הוא מתיישב לידי, הכי קרוב שאפשר, ומסיט לעברי את מבטו. אני כמעט ושואלת אותו מה השעה, אך נזכרת שעל ידי מונח לו באלגנטיות השעון שקנה לי האקס המיתולוגי. נו, גם כן מיתולוגיה נטולת זמן.

אני מחליטה להביט בו ומקבלת חזרה מבט בוחן. אף אחד לא רואה אותנו. אף אחד גם לא שומע. השקט בן הדקה וחצי הזה- רועם. רועם מידיי. באיטיות הוא מסיט את פניו לעברי ונושק לשפתיי. נטולת הלם אני מתמסרת לשפתיים הבשרניות האלה ומשתוקקת לעוד. ידו  אוחזת בין שתי רגליי. אני מרגישה את חום הגוף שלו. כואב, מצמרר. אני פוחדת שהתחושה עוד רגע תיגמר. האם אני הוזה? האם אני חולמת בהקיץ?

היד על החזה שלי מוכיחה לי שאני ערה. אני מרגישה. אני כאן מול הגבר הזה. נוגע בי ללא בושה באוטובוס מלא אדם. אני לא יודעת את שמו, לא יודעת מי הוא. מה הוא חושב? איך הגיע דווקא אליי? לכסא שני מהסוף? תשובה. אני חייבת תשובה. אני רוצה עוד.

בעדינות אני מנסה להתחיל לשוחח איתו, לשאול, להבין, אך הוא מעצים את התחושה. מנשק את צווארי, מלטף את השיער השחור הזה, מטריף  כל חלק בגופי. לבסוף, מתוך המערבולת החושית הזו, אני מצליחה לשאול :"מי אתה, לאן אתה נוסע? איך הגעת דווקא אלי?.."

אחרי מספר שניות, ארוכות  כמו סוף העולם, הוא עונה : "יש לי פגישת עסקים בירושלים, עם ציירת חדשה בתחום- אך מוכשרת מאוד. אני עורך תערוכות בחו"ל והיא אופציה לא קטנה לתערוכה בניו-יורק. אני משתוקק כבר להגיע, ולאן את נוסעת?.."

אני שומעת. לא מבינה. חושבת. משתוקקת להגיב. שותקת. המומה. מביטה בו בשתי עיניים.

פותחת את התיק שלי ומוציאה אלבום תמונות. האלבום בו מצולמים כל הציורים שלי.

אני בדרך לפגישת עסקים עם עורך תערוכות בחו"ל, הוא התלהב מהציורים שלי וחושב שאני אופציה לא קטנה להיכנס לאחת התערוכות הנחשבות בניו-יורק.....

אני סוגרת את הכפתור השלישי בחולצה ויורדת בתחנה הבאה.