אני מנסה. באמת מנסה

אבל בכל יום שעובר אני מגלה שעוד לא קלטתי את הרעיון

איך אפשר להיות אמא, לעבוד, להחזיק בית, לטפח זוגיות, לשמר קשרים חברתיים, וגם לא לשכוח לדאוג לעצמי.

עד כה יוצא שתמיד משהו נשאר מוזנח, כל פעם תחום אחר.

וכמה שאני מנסה להתגמש, עם החיים ובעיקר עם עצמי, אני עדיין בסוף של יום מוצאת את עצמי מותשת.

פיזית. ובעיקר נפשית.

כמה שאני מנסה להיות סלחנית, כלפיי, אני עדיין מוצאת את עצמי בסוף יום נאכלת מרגשות אשמה על דברים שלא הספקתי, ועל דברים שבחרתי להזניח.

יש רגעים כמו שקרה לי היום, שהרגשתי כמו נערה בבייבסיטר שההורים שכחו לבוא ורציתי פשוט לקחת את עצמי ולברוח, רציתי חצי שעה של שקט, של דממה, של עצמי לבד עם כוס קפה על הים ואוויר.

חסר לי אויר, לפעמים עוברים ימים שלמים שאני שוכחת לנשום.

וכל כך הייתי רוצה. כל כך הייתי רוצה שהכל יתנהל מושלם. לפי הספר.

זה לא. לא משנה מה אני עושה זה פשוט לא.