כאב רב אופף לנוכח הטרגדיה הנוראה שפקדה את משפחת רמון. מילים לא מצליחות להביע  את ההלם מילים אין בכחן להכיל  את גודל האסון. והטרגדיה הזו אינה טרגדיה פרטית אלא היא מחלחלת ונוגעת לכול איש מבאי עולם. ברגעים כאלו העולם הופך להיות לחידה עמומה וסתומה. שאלות  של למה  ומדוע צצות ועולות מנסרות וחותכות בתוככי הלב והתמיהה נוצתרת ללא מענה. שתיקה ודממה ממחישות את השממה והכל עמום וסתום.  בראש השנה ההולך וקרב, נוהגים להקדים לתקיעת השופר את הפיוט עוקד והנעקד שחיברו ר' יהודה אבן עבאס. ושם בתיאור הבעתה והחרדה של העקדה, הפייטן  שם בפי יצחק את המסר לאימו כשתתבשר בבשורה המרה על עקידת בנה יצחק.למרבה הדאבה המילים ששם הפייטן בפיו של יצחק עשויות לשקף את הבשורה המרה בה מתבשרת אמו של אסף רמון   

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה

 הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה ...

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם

 אָנָה צַר לִי

לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ