רוחשת
רגועה למראית עין.
בתוכי הכל רוחש,
עולה על גדותיו.
פוסטים פופולאריים
-
רצח מאדום לשחור
24/8/15 | 53600 צפיות
-
יחסים
27/1/12 | 8250 צפיות
-
I'm Not The Only Dreamer
28/2/15 | 2032 צפיות
-
בעד עונש מוות
28/7/15 | 6631 צפיות
-
אונס המריונטות
12/2/16 | 4692 צפיות
-
chatroulette | צ'אט רולט
21/2/10 | 97067 צפיות
-
אבות ובנים
16/6/12 | 3169 צפיות
-
טירונות בנות
18/4/14 | 3100 צפיות
-
הכביש כמשל
28/12/11 | 1960 צפיות
-
מובינג
17/12/14 | 2478 צפיות
-
נערת קריאה
10/1/14 | 4728 צפיות
-
עיניים
5/7/09 | 213 צפיות
-
על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
15/3/16 | 2247 צפיות
-
הפעם האחרונה
22/12/09 | 2270 צפיות
-
פסק זמן
21/3/15 | 2539 צפיות
-
אלגרו
19/12/09 | 5034 צפיות
-
מהר.לפני שיגמר.
15/11/09 | 2067 צפיות
-
יפה, רק אחרת.
15/7/09 | 1234 צפיות
פוסטים אחרונים
- על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7" 15/3/16
- אונס המריונטות 12/2/16
- חזרתי מברלין 22/1/16
- Работа (*רבוטה) 23/10/15
- חנוך והנערה 14/9/15
- רצח מאדום לשחור 24/8/15
- דרך נמיר 20/8/15
- קניות באתרי אינטרנט 17/8/15
- מה לא עשית אף פעם ? 11/8/15
- Same Same - but Different 8/8/15
- בעד עונש מוות 28/7/15
- ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת 25/7/15
- הפונדק 13/6/15
- בגיל 444 תגיעי לירח 6/6/15
- קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה 23/5/15
- בית 15/5/15
- הזכות למות 2/5/15
- הטבעת 11/4/15
צירופי מקרים
בעודו קורא כי מצ'יסטה,הגיבור העשוי ללא חת, מוכנס לזירה,תוהה מול מי מאלצים אותו להתייצב, "אריה שאג",כך בספר,צירוף המלים מול עיניו, והנה בטלויזיה הדלוקה ממול,הסמל של האריה השואג , המופיע תמיד לפני תחילת ההקרנה של (סרטי) אולפני MGM. ---------------------------------------------------------------------------------------------- היה נדהם מצירוף המקרים המוזר .
בלכתה,הותירה אחריה את שובל ריח גופה.
הוא הסניף את הניחוח המוכר ,הממכר,שואף לריאותיו,עוצם את עיניו ומטמין פניו במצעים,בשמיכה,בכריות. "מַארי- לוֹר (marie-laure)" , לחש את שמה בקול רפה. היא ישבה בסלון כשהתעורר,מעלעלת בעיתון סוף השבוע. ממלמל לעצמו בקול רם את אחת ההגדרות,
"כלב לבן".
"מה אמרת?" הרימה אליו את עיניה בתימהון.
"מה אמרתי?" חזר אחריה,תוהה לפשר הבעת פניה המופתעת.
"כלב לבן!",צהלה,נרגשת, תוך שהיא מרימה את דפי העיתון מולו, וחיוך רחב של אושר נמתח על שפתיה. מרשים ביופיו,היתה מודפסת בעמוד בו חזו עיני יקירתו , בדיוק כשביטא את הגדרת התשבץ. המומים מהמקריות המפעימה, ומהרגע המשותף הכה חד פעמי. ואז הוכה הלם,
כשהודיעה לו שהוא מודח. את צלצולי הטלפון המטרטרים ברקע - כלל לא שמע. כעת יותר מתמיד. מרגע שעבר את הסף מהעולם שבחוץ, יכול היה להתפרק לגורמים, מבלי שאף אחד יוכל לחזות בשבר הכלי שהוא,ללא מסכות,שיחות בטלות על כלום וחיוכים מזויפים. נשטף בהשתוקקות לחוש בנוכחותה מתוך שינה. נושמת.קרובה.מחבקת. כמה חסרות הן,שפתיה הרכות-רכות, נשיקותיה ,הבעותיה,ההתאמה הזו ביניהם בעת התניית האהבים. גוף בתוך גוף. לב בתוך לב,נשמה בנשמה. החיוך שלה,העונג שלה.מתפנקת.נאנקת.חום גופה. מגעה,עוטפת אותו,לוחשת באוזניו מלות אהבה, מלטפת את פניו ברוך, מבטאת את שמו במבטא הצרפתי הפריסאי המושלם הזה שלה, בקול המתוק,בטון העדין. היה זה בלתי נסבל להתעורר לעוד יום בלעדיה. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אט אט גם לתחומי העניין שלו,כמו קריאה ופתרון תשבצים. גם ריחות דברי המאכל כבר עוררו בו פחות גועל. "ריטואל סימפוניית הנביחות" מתחת לחלון חדר השינה. ( כן, במקרה, שוב היה מדובר בכלב לבן ) בחצר של השכן, - הוא מקור בלתי נלאה למטרד רעש נוראי. מעולם לא הזדמן לו לחזות בו,כשהוא נינוח ורגוע. היה נבהל אינסטינקטיבית אפילו רק מלראות כלבים, גם כאשר היו טובים אליו והתנהגו כלפיו בחביבות ובידידותיות. של הכלב הגדול והיפיפה,לגופו פרווה לבנה,עבה ובוהקת, אלא שבכל לילה ,דווקא בשעות הכי לא שפויות,כשבחוץ הכל שקט ורוגע, מצטרפים אליו שאר כלבי השכונה חסרי המנוח לסימפוניה מפוארת. הריטואל הזה גרם לו סבל יומיומי ובעיקר לילי,ששיגע את הכרתו. עם חלוף הזמן,התפתחה שנאה מתעצמת בליבו כלפי הכלב הלבן שבחצר,עד שייחל למות ה"מנהיג" הגרוע מכולם, שמסית את שאר כלבי השכונה להטריד את מנוחת התושבים. חולם על הדרכים השונות שבהן הכלב נופח את נשימתו האחרונה. היה לו ברור כשמש : בדירה הבאה שאליה יעבור – הוא יבדוק ויאזין היטב, שבשום אופן אין כלבים רעשניים באיזור.לא לשכנים,ולא ברדיוס קרוב בשכונה.
" שקט! " צעק בייאוש.
למרבה הפלא,הכלב השתתק מיד. על מנת לבדוק את פשר ההיענות המידית הזו.
האם הכלב פסק לנבוח רק משום שזעק בתקיפות את המלה "שקט" או שלא היה כל קשר בין האירועים? חמלה ניעורה בו כלפי הכלב הלבן,אשר ערב ערב,לילה לילה, בעליו מותירים אותו לבדו מחוץ לביתם החם. רחמיו נכמרו על בדידותו של הכלב הזנוח. הנה,גם החיה העזובה אומללה ופוחדת להישאר לבד בחוץ. בספר ובטלויזיה בו זמנית. אין זה צירוף מלים נפוץ. בשילוב עם שתיקת הכלב הלבן, היתה לכך השפעה מרגיעה עליו. הוא לא ידע מדוע.
לראשונה מאז נטישת אהובתו. למחרת השכים לקום,מעודד מאירועי הלילה האחרון, אנרגיה מחודשת זורמת בדמו,מציפה וממלאת את כולו. לאן שרגליו יוליכוהו. כמו פעם,כשרק הגיע לעיר האורות,והדבר שהסב לו עונג יותר מכל - היה השיטוטים הללו ברחובותיה. הוא טרם החליט אם יגיע לחלק מהאתרים או לכולם. ובהיסח הדעת התיישב על הספסל הסמוך. כמסקנה חד משמעית,שאין לערער עליה.
לנועם לא נמאס. הוא עדיין נהנה מהמוטיב החוזר המקרי הזה, שקורה לו מדי פעם, לתפוס רגעים של זמן , בהם מופיעה ספרה אחת יחידה ברצף. נוצר את הרגע הזה, המדויק בשעון, אחת עשרה ואחת עשרה דקות, הרגע שבו הבין מה זאת אהבה. ושטרם שב אליו תיאבונו.
קרואסון צרפתי היה מהמאכלים שבכל עת ומצב ערב לחיכו, אולם הוא לא הצליח להביא את עצמו לנגוס בו. אשר בימים של שיגרה - העביר אותו על דעתו. תוך שהוא נועץ עיניים מורעבות בקרואסון הטרי והריחני שבידו. הוא אהב צלילים של כלי קשת.של כינור במיוחד. והוא חש איך המחווה הפשוטה הזו משפיעה על שניהם, מזוקק,אמיתי, פרטי ונדיר.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ את מַארי- לוֹר שלו,דמותה מופיעה בפניו במלוא הדרה,מדוייקת לפרטי פרטים. עיניה החמות,שפתיה מחייכות אליו ואת דמותה בבירור - ראה בכל אישה שחלפה על פניו.
כמעט כל צרפתיה הזכירה לו אותה - במחווה,בהבעה,בתנועה,בהליכה.
דמיונו מתעתע בו,כשהוא משוכנע שהבחין במכוניתה האדומה, מסובב ראשו שוב ושוב אחרי רכבים נוסעים בכבישי העיר, הנה האוטו שלה, הנה. במקרה,במין צירוף מקרים, באקראי ,
"נ-ו-ע-ם, נו-עם, נועם ". שמע את קולה קרוב,קוראת לו בשמו, לוחשת באוזנו שוב ושוב, בנועם. אולם, בכל פעם, כשהסתובב, היא לא היתה שם. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אולם השקט ששרר בחצר של השכן היה חשוד מדי וחושיו ניעורו בבעתה.
הדממה הזו בישרה לו רעות. הוא רעד. אותו לילה היה הלילה השקט ביותר שזכר מאז כניסתו לדירה. שום נביחה לא נשמעה מצידם של להקת הכלבים השכונתית. אולם על אף הדממה המופתית שאליה כה פילל, שב ונזכר ב"כלב הלבן" שלו ושל מַארי-לוֹר. גם אהבתם מתה,פסקה מלפעום,
------------------------------------------------------------------------------
- בהחלט אינו מקרי.
(השינויים שנעשו הינם מינוריים,בבחינת אדפטציות שוליות.) |
פרופיל
תגובות אחרונות
-
לירוןקורל
בתגובה על שירותים ציבוריים
-
77777777
בתגובה על על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
-
goodyear2016
בתגובה על ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת
-
goodyear2016
בתגובה על תראו משהו מדליק :)
-
--()--
בתגובה על אונס המריונטות
תגובות (60)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אחד השירים הנוגים והיפיפיים, לטעמי.
אני גם מאד מאד אוהבת את מתי כספי,לא רק בשיר הזה,
אבל כאן הוא עשה חיבור מוצלח עם הזמרת הברזילאית,
זה בעצם שיר מתורגם מפורטוגזית,את בטח מכירה את המקור.
הטקסט מאד עצוב,המלודיה נוגעת,
אכן בחרתי במודע דווקא את השיר הזה.
חיפשתי הרבה זמן את השיר ה"נכון" לטקסט,
שישלים אותו,
והתלבטתי בין כמה אופציות,
עד שלבסוף בחרתי בו,כי הוא הכי "הרגיש לי נכון".
תודה לך על תשומת הלב שלך,
תמיד את משאירה לי תגובות מדוייקות,
כאלה שאני מעוניינת בסתר ליבי שמישהו ישים לב וישאיר לי אותן.
את החברה הרגישה שלי
זו שמרגישה אותי
:-))))))))))
את נהדרת נהדרת נהדרת שלי!
תודה יקירתי,מעומק הלב,
על שהתרגשת בעצמך,
ועל שריגשת אותי בחזרה עם התגובה הזו.
וזה אכן צירוף מקרים נדיר, האופן שבו את ואני נעשינו חברות כאן בקפה -
אני בטוחה אף אחד/ת לא הגיע וגם לא יגיע לבלוג שלי באופן שבו את הגעת.
את היחידה בעולם!
אני משאירה את הסוד הזה בין שתינו,
וביני לביני אני באמת לא תופסת את המקריות הזו,
כי העובדה היא שהגעת דווקא לפוסט הזה מכל הפוסטים בעולם,
דווקא לפוסט שעוסק בצירופי מקרים.
איזה מזל!
לשתינו!
והבוסה נובה? - בול!
איך אני אוהבת...
בדיוק האווירה הנכונה כדי להיכנס לטקסט הזה.
ואני עדיין לא נרגעתי ממצ'יסטה..:)
וואו!...
קראתי בתחושה של... מתיקות ואווריריות...
השם של הפוסט ממש צימרר אותי, כי דרך הטקסט הזה נפגשנו, וזה באמת צירוף מקרים מדהים. ובמיוחד אחרי מה שכתבת לי הבוקר.
ביום שגיליתי את הבלוג שלך כמובן שלא שמתי לב לכל זה בכלל...
ורק היום קראתי לראשונה מהתחלה ועד הסוף.
ואני מוקסמת!
כמה יופי פנימי ועדינות ורגישות משתקפים בטקסט הזה.
פסגת הטקסט-מבחינתי- הייתה בפיסקה:
כשנסתיים הניגון,הושיט לו נועם את הקרואסון, מבלי לומר מלה.
עיני הנווד זהרו באור יקרות,מנצנצות בהכרת תודה,
והוא חש איך המחווה הפשוטה הזו משפיעה על שניהם,
מחלצת אותם מבדידותם לרגע של חסד,
מזוקק,אמיתי, פרטי ונדיר.
כמה אנושיות ויופי יש במפגש הקטן הזה ביניהם.
מקסים!
היי קולקו (כינוי החיבה שלך מעתה : ) )
לא מיקשה אחת חלילה, אבל פה זה יוצא כאילו כל כמה מילים יש סוג של מעבר.
אולי זה בכלל בגלל כלי העריכה וההצגה שהקפה מאפשר ולא מתוך כוונה שלך.
לגבי הצבעים וההדגשות - בדיוק עם הרצון להקל על הקורא יש לי בעיה.
בעיני לפחות חלק מהנה וחשוב בקריאה היא מציאת המשמעות בעצמך... האופן שבו לך נראים הדברים חשובים או הנסיון להבין מה רצה המחבר להביע.
יכול מאוד להיות שעבור אנשים אחרים זה רעוין מצוין ויתכן שהם אף מודים לך על ההדגשות :)
ושוב, בכל מקרה אהבתי מאוד את הסיפור.
אולי גם בגלל שאני עצמי פריק של צרופי מקרים ובעל חיבה מיוחדת למקרי קצה/שיאים.מספרים סמטריים או יוצאי דופן באופן אחר.
יום מצוין,
אסף
כיף כיף כיף של תגובה!
וואו,
הקול שלך בתחרות נתון לי כמו כלום?!
הסיפור שלי מצויין?!
אני מתמוגגת פה,הסבת לי לאושר רב במלים הללו.
ת ו ד ה ,אסף.
-----------------------------------------------------------------------
וכעת,אני מתפנה להתייחס לביקורת שלך :
שמע,אני מודה שאתה לא הראשון שמעיר לי על העניין,
לכן אני נוטה להאמין שזה אכן מפריע לחלק מהקוראים.
לטעמי,
לרווח טקסט,לחלק אותו לשורות קצרות ולפרקים,להדגיש מלים,לשנות צבעים -
כל אלה נועדו להקל על הקורא להבין את המשמעות שאליה חתר הכותב.
(כשהמליםמ ורודות - הכוונה להבעת רגש חם ואוהב.)
למה המבנה של הפרקים עשה לך סחרחורת?
האם כשאתה קורא ספר לדוגמה,אין חלוקה דומה, כשישנם מעברים בזמן?
האם אתה מעדיף טקסט שעשוי כולו כמקשה אחת ללא הפרדה?
נו טוב,
העיקר שזכיתי בקול שלך בתחרות,
למרות חוסר שביעות הרצון שלך מכל המכשולים שנאלת "לעבור" בקריאה
אני מודה שזה הכי חשוב לי,
ואני מאד מעריכה שטרחת לכתוב לי את הפידבק הנהדר הזה.
למרות המבנה המוזר
(שעשה לי סחרחורת)
למרות ההדגשות של חלק מהמילים
(שהיו מיותרות בעיני)
למרות שינוי צבע מפתיעים
(כנ"ל)
בקול שלי לתחרות את זוכה כמו כלום.
סיפור מצוין!
תודה ,דני היקר, על המשוב המקורי.
כל הכבוד לך, על הקונוטציה שלך לאדון החצר.
זו השוואה שמאד מחמיאה לי.
משובח ביותר...
הזכיר לי את "אדון החצר" ,מבחינת התנופה בשילוב עם מורבידיות...
כל הכבוד קול קוראת יקרה(:!
אני לא יודעת מאיין להתחיל איתך..
שמע, ידידי המאותגר טכנולוגית,
אני מבינה שהאזנת לאודיו שנמצא בראשית העמוד של הבלוג,וככה נחשפת לשנסון הצרפתי..
התגובה הזו לא רלוונטית לטקסט הזה,לסיפור הזה.
אתה כרגע בתוך פוסט שממש לא קשור לשנסון..
התבלבלת קשות!
אני אגיב, ברשותך, בתוך האודיו עצמו,
שם אפרסם קישור להופעה החיה שלה
ואקדיש אותו לך.
אני מבינה שאתה חדש ב"קפה",אז אסביר לך -
כדי לצפות באודיו,עליך ללחוץ בעמודת "התכנים שיצרתי" (שלי,אצלי)
על השורה שכתוב בה "חולת נפש,חולה מאהבה | ביטול עצמי".
ככה תגיע למקום הנכון,ושם יחכה לך קישור לוידאו של השנסון.
סגרנו?
לגבי "קול קורא",
ההשראה היא גם מהמשפט התנ"כי שציינת,רק בנקבה (התחכמות קלה:-))
גם כי זה הקול שלי שאני מביעה פה בקפה וכן קוראת ומגיבה על התכנים.
גם כי אני כל קוראת (ב-כ'),
וגם בגלל הטופס הבירוקרטי שמגישים, שנקרא "קול קורא", כשרוצים למשל להציע הצעה במשרדים ממשלתיים.
(לא כל אחד יכול להגיש "קול קורא",זה לא ניתן אם אתה אזרח פשוט ויחיד,אתה צריך לייצג נניח עמותה,
אבל אני לא נכנסת לזה עכשיו..)
שלום קול קורא מזכיר לי קול קורא במידבר מאין יבוא עזרי.. השיר השנסון הצרפתי יותר הלחן וגם במילים הנהדרות אשמח עים תישלחי לי את הקישור או שם השיר הניפלא הזה אופיר
תודה, חבר.
עדי,
תודה שהארת והערת
:-)
חידשת וחידדת לי עם המידע המעניין הזה שתרמת.
אולי אסתכל עליהם בעיניים אחרות בפעם הבאה שאתקל באחד מהם,
אבל התחושה הראשונית,האינסטינקטיבית,
- אני לא חושבת שניתן למחות אותה בקלות,
גם אם הראש/השכל מבין.
את צודקת.
רק להאיר לך משהוא לגבי דוברמנים.
את יודעת בודאי שהנדסה גנטית בוחשת בכל גזעי הכלבים, זה לא סוד שאנחנו משחקים משחק של אלוהים בכל מה שנוגע לבעלי חיים.
דוברמן נועד להיות כלב שמירה. הוא טריטוריאלי וחשדן. בנוסף לזה, הוא נאמן וכלב משפחה למופת.
משנות השמונים ואילך חל איסור לקצוץ אוזניים לדוברמן והגזע איבד את המראה הקשוח והתוקפני שלו. אנשים פשוט הפסיקו ל גדל דוברמנים.
מגדלי הגזע עבדו על הדורות הבאים וזיווגו דוברמנים שהנטיה התוקפנית שלהם היתה נמוכה. אחרי כמה דורות יצא כלב (וזה מה שיש היום) ביתי, נאמן וחם. זה הוך טוב עם אזניים שמוטות ומראה של טמבל.
אני לא אומרת שעדיין לא תמצאי דוברנים קשוחים, אבל מה שיש היום בעיקר אלו כלבים מהסוג השני.
עדיין, יש להם אופי והם צריכים דמות אלפא לידם אחרת הם פוחזים אמיתיים.
עדי,
אני שמחה שאת מעלה את הנושא!
תודה לך ששבת כדי לטעון את הטענה הזו.
בין השאר קיבלתי תגובות נזעמות
וספגתי ביקורת בתיבת הדואר הפנימי שלי,
מחברים באתר שקראו את הסיפור,
והזדעזעו עד עימקי נשמתם,נפגעו ממש,כי הם בעלי כלבים.
הטענות חזרו על עצמן -
איך העזתי לכתוב ככה על הכלב הלבן,
לפלל למותו ולחלום על כך בלילות,
לשנוא אותו וכלבים נובחים,
ואיך שאני בכלל מציגה את הכלבים בסיפור שלי,
באור כ"כ שלילי.
אז ראשית, חשוב לי להדגיש - אני ממש לא שונאת כלבים!
זה סיפור!!
היתה כאן מטרה ועלילה וזה שירת אותה ואותי.
היתה סיבה לכל המתרחש והמתואר.
שנית,
אני מאמינה לך שהדורבמנית שלך היא "כבשה רכה",אהובה ומקסימה,
ואני לרגע לא מפקפקת באמיתות העניין.
רואים לפי התמונה שיש ביניכן קירבה ואהבה גדולה,
ואני מתרשמת שהיא אכן כלבה חמימה וטובת לב.
אני לא חולקת עלייך בעניין הזה,ולא מערערת על כך,
למרות שמעולם לא פגשתי את שתיכן.
מצד שני,האם ניתן להסיק מהאופי של הדוברמנית שלך לגבי כל הדורמברנים כולם??!
האם את יכולה לחתום לי שכולם אחד אחד כלבים טובי לב,נעימי מזג ומקסימים??
ושמפגש אקראי ברחוב עימם לא יכול להסתיים בחוסר נעימות? בתקיפה?
תרשי לי להניח שלא.
את לא יכולה.
כי זה ברור שלא!
כמו שיש אופי ואישיות לבני אנוש ואנחנו שונים זה מזה,
כך גם לבעלי חיים.
כל כלב שונה ואין להסיק מאופיו של האחד על אישיותו של האחר ,
או על כל שאר הגזע שהוא משתייך אליו.
זה שהדוברמנית שלך היא כבשה רכה,לא מעיד על כל הדוברמנים.
היא גם כלבה נקבה ולא כלב זכר,אז יש הבדל נוסף באופן טבעי.
הנקבות פחות תוקפניות וגם פחות קולניות ועצבניות.
כאמור,ישנם כלבים רגועים,שקטים ומקסימים,מלאים באהבה וחום,
וישנם כלבים רעים ותוקפניים,שכל היום והלילה נובחים בקולניות וקודחים במוח.
יש נשמה בכל יצור חי,בין אם הוא בן אדם או בעל חיים.
וכמו שאת לא אוהבת את כל בני האדם,ויש כאלה שאת אפילו מתעבת,
לטעמי ככה גם צריך להתייחס לכלבים.
יש ויש.
אני מרגישה שיש כאן איזו פרה קדושה שהתעסקתי איתה - האהבה הזו לכלבים.
אני צריכה להתנצל?
האם כל בעלי הכלבים "יחרימו" אותי ואת הסיפור שלי ?
ייתכן שטעיתי שהיה לי האומץ לנפץ כאן את המיתוס הזה שכולנו גדלנו עליו -
"הכלב הוא ידידו הטוב של האדם" ?
אני חלילה לא מערערת על הקביעה הזו.
לרגע לא.
אני מאד אוהבת בעלי חיים,ואני בעדם.
זה בדיוק כמו שתגידי לי שאת אוהבת את ילדים.
האם את אוהבת את כל הילדים בעולם?
אין ילדים שמעצבנים אותך עד שלפעמים בא לך שימותו?
לא באמת,רק מתוך כעס ותיסכול רגעי,
שאת מייחלת שיישתקו מרוב שהם מרגיזים בהתנהגות שלהם או אפילו רעים?
ככה בדיוק אני לא חייבת לאהב את כל הכלבים.
כמו שאת כל בני האדם - איני אוהבת.
(שיהיה ברור - אני אוהבת אדם מטבעי,
רק שיש אנשים שאני לא אוהבת בכלל.אפילו לא קצת.).
אני מקווה שאת מבינה,עדי,שניצלתי את התגובה שלך למענה רחב יותר,
לתת כאן תשובה מפורטת וארוכה לכל אלה שמתחו עליי ביקורת על "איך העזתי".
ברור לי שלא זו היתה הכוונה המקורית שלך.
פשוט קפצתי על ההזדמנות להשיב לכל אותם מלעיזים באופן מסודר ומרוכז.
לסיום,
אני רוצה להעיר שאי אפשר להתווכח עם פחד.
פחד זו תחושה חמקמקה ,לא רציונאלית ובלתי נשלטת.
זה אינסטינקט.
לעיתים הפחד מושרש כה עמוק בתוכנו ,
עד שהוא משבש את יכולת ההבחנה
בין המציאות העכשווית למציאות שהיתה.
וכן.
יש פעמים שהפחד הוא גדול יותר מהאיום הממשי.
ככה זה במפגש של נועם עם כלבים.
הוא פחד גם מאלה שאינם מהווים סכנה ממשית.
גם מהטובים שבהם.
יש סיכוי סביר שהוא היה נרתע גם מהדוברמנית השחורה שלך,
אפילו שאין כל סיבה לפחוד מהכבשה הרכה שהיא.
זה לא הדוברמנית שלך.
זה הוא.נועם.
בדיוק משום שאני מחבקת דוברמנית שחורה אני שואלת למה דוברמן
אין כבשה רכה יותר מהשחורה הזאת.
אני לא מתווכחת עם פרטים ביוגרפים
אני מתקוממת נגד השם הרע שיצא לכלבים המקסימים האלו
התבלבלתי בשם של המחזמר,
כי את שניהם אני מאד אוהבת,
סרטים שהשפיעו ועיצבו את אישיותי,
-קלאסיקות של ג'ולי אנדריוס, גיבורת ילדותי..
התכוונתי ל"צלילי המוסיקה".
אודי,שמחתי שכתבת לי "אין כמוך".
נדמה לי שכולנו שואפים לייחודיות,לחד פעמיות,
וכשאתה מברך אותי במלים כאלה - אתה מפיח בי תחושת הנאה וסיפוק.
ממש לא עייפת אותי.
נושאים כאלה רחוקים מלעייף אותי.
להיפך.
הם רק מעוררים אותי למחשבה ולהעמקה.
לפני שאשכח - אנא שלח לי באימייל את הפואמה שכתבת.
אנחנו נכנסים כאן לשיחה מעניינת,כמעט פילוסופית, על רגשות.
:-)
העניין הכי בעייתי ברגש הוא הזמניות שלו,החמקמקות שבו.
רגע אחד אנחנו מאוהבים עד כלות,ומרגישים שזה יימשך לנצח,
ואז מתפכחים מהאשליה, כשזה חולף,לעיתים מתחלף בסלידה.
וגם אם לא,אז עוצמת הרגש מתקהה,פוחתת,
ובכך טמון הכאב שהזכרת קודם ושאליו התייחסתי בתגובתי הקודמת.
הידיעה שהכל זמני,שמתרגלים לכל ריגוש מרטיט,
שזה יחלוף כלעומת שבא,עד שלא נזכור כמה נפלא היה.
כי כשזה מתפוגג,מתגנב הספק שזה מעולם לא היה ממשי ואמיתי.
אני כותבת את השורות האלה בדמעות.
(אין לי שליטה על זה.זה מציף אותי.)
חני נחמיאס (השחקנית והזמרת) סיפרה פעם על ההקלה הגדולה שחשה כאשר בעלה הראשון,
בו טיפלה שנים ארוכות כשהפך לצמח,
נפטר סוף סוף.
היא אהבה אותו והיתה מסורה לו, ולא נטשה ברגעים הקשים שחוותה בעקבות מחלתו הקשה ומצבו הטראגי,
וברור שלא רצתה שימות מצד אחד,אבל מנגד,כשזה קרה,עם כל הכאב שכרוך באובדן,היא יצאה לחופשי,
והשיחרור העצום הזה מהמעמסה הריגשית ,
הביא עימו את ההקלה ואולי אף סיכוי לאושר.
זו דוגמה מצויינת בעיני למשפט שלך -
"בכאב הגדול והעמוק ביותר מוצא אדם אי קטן פנימי של חיוך או אושר רגעי ."
כי הנה,במותו של אהובה,ובכאב שהביא איתו האובדן האדיר הזה,
ההקלה שהיא חשה ,היא גם אושר או סיכוי לחוש בו שוב..
סתירה פנימית של תחושות.
(והיא אכן פגשה יותר מאוחר גבר חדש, שיש לה איתו יחסים קרובים וטובים).
אם אני לא טועה,ב"שבעה" על מותו,היא המשיכה להופיע עם "מרי פופינס",לשחק ולשיר.
אני הייתי במחמזר הזה,באחת ההופעות שלה,והיא לא הפסיקה להשתעל על הבמה לאורך כל המופע.
היא השתעלה והשתעלה והשתעלה.
עברו שנים מאז,אולם אני לא שוכחת את זה.
זה הגוף שלא יכול היה לשאת את המעמסה הזו,
שהיה חייב לבטא ולפרוק את הכל ול"הקיא" מתוכו החוצה את כל הרגש הזה.
הפרשנות שלי היא שהשיעול הנורא ההוא
-היה הסימפטום הפיזי לסערת הנפש שהתחוללה בתוכה.
היא זמרת מצויינת לטעמי,
אבל אני יצאתי מהמחזמר הזה בהרגשה נוראית,
כי חשתי בכאב העצום שלה.
ואני אזכור את זה לנצח.
אין כמוך :)
אכן הרגש הוא דבר נפלא ונשגב
העונש הגדול ביותר לאדם באשר הוא
זה (לדעתי) לא להרגיש
באהבה הכי גדולה יש את האושר אך גם את הכאב על רגעים מסוימים
או טעטיות מסוימות או פיספוסים
בכאב הגדול והעמוק ביותר מוצא אדם אי קטן פנימי של חיוך או אושר רגעי
וכך בכול דבר הקשור לרגש
רגש הוא אינסוף...
לדוגמא בשניה שאת הכי מאושרת ושמחה תמיד יכול לקרות משהו שיעצים את אושרך
ולהיפך ברגע הכי כואב ועצוב תמיד יכול לקרות משהו שיעמיק את יגונך
וזו בדיוק ההגדרה של אינסוף (בכול נקודה יש סבירות לאינסוף המשכים)
מקווה שלא עייפתי אותך :)
(בספר "טיפות" כתבתי פואמה על הנושא - אולי אפרסם אותו בהזדמנות או אשלח לך במייל אם יעניין אותך
:)
אודי
אודי היקר,
איזו מחווה מרגשת זו עבורי שחשת בצורך לשוב לכאן ולקרא,
ואז להגיב בשנית!
מחמאה מחממת לב,ללא ספק.
תודה!
אני רוצה לרגע להתייחס לשתי מלותיך הראשונות -
"הכאב שברגש".
כפי שאני מפרשת את דבריך,ומבינה אותם מניסיוני,
גם כאשר אנחנו מוצפים באושר,נרגשים נניח מעוצמת התחושה,
יש בכך כאב עדין,מהידיעה הזו שזה עלול להיגמר.
לדוגמה,דמעות של אושר,
שזולגות ברגעים שלאחר תאוות בשרים בין גבר לאישה,
או אהבה שאנו חשים ליקירנו ,
והפחד/החרדה שמלווה את הרגש העמוק הזה,
שמה יקרה אם זה יגמר,או אם חלילה יקרה לו/ה אסון שיפגע בו או אפילו ימית אותו..
(נניח לילד שלנו,ולאו דווקא לאהוב רומנטי).
וזה נמצא שם תמיד,הכאב שברגש.
גם כאשר הרגש הוא "חיובי" ,
כגון אושר,שמחה,התעלות וכדומה.
הכאב שברגש
או הרגש שבכאב...
מה זה בכלל דמיון
ומה זו מציאות
ואולי הכול רק אשליה
שכמו בועת סבון
קיימת רק לרגע
ומתנפצת
ואז כאילו משום מקום
מופיעה לה בועה חדשה...
מילותייך מקסימות
:)
אודי
:)
אני בכלל לא חוששת מ"התרגשות רבה" המציפה אותי ,
להיפך - על אף שאני אדם מאד רציונאלי,בעלת הגיון מפותח,
אני נהנית להתרגש ומורגלת בכך,כי אני רגישה ורגשנית מטבעי.
(זה לא סותר,יש בי שניהם.)
כך שתתפלאי,דליה,גם מהתגובה ה"מאופקת" שלך - דמעתי.
את בוודאי יודעת שאני נכנסת לקרא אצלך לעיתים,
ומאד (מאד מאד) מעריכה אותך,
את דעתך ואת המאמרים המאלפים שאת מחברת על נושאים מקוריים.
לא פעם את מחדשת לי בכתבייך.
לכבוד (ענקי) הוא לי שקראת,שאהבת (מאד!),שהגבת
ושאת מוצאת אותי כ - כישרונית.
ממך,דליה, זאת מחמאה אדירה.
כתבת - "רצה לי פריז אפלה מול העיניים" ,
כי העיניים של נועם היו עצובות,
כי ההתייפחות,המשבר והדיכאון שאפפו אותו,
צבעו את כל אורותיה של העיר בשחור.
אבל היה גם ורוד שהפציע בתוך הכאב הזה -
במפגש שלו עם הקבצן, ובהיותו עד לאהבה של האב לבנו.
למה דוברמן?
:-))))))
הצחקת אותי,עדי!
זה הרי לא במקרה שדווקא את,שמחבקת דוברמן שחור בתמונת הפרופיל שלך,
קובלת/מתלוננת/מתקוממת על הדוברמן השחור(!)
שמתואר כסיבה לפחד ולרתיעה הראשונית של נועם מכלבים..
להגנתי אומר שנשארתי נאמנה לפרטים המקוריים שהתרחשו במציאות.
ומה לעשות שהעבר כולל (וכולא) בתוכו דוברמן שחור שתקף במפתיע מאחור ??
( ראית? יצא לי חרוז :-))
אני מאד מזדהה עם הבחירה שלך במלה "ספוקי".
אכן היו אלמנטים כאלה ששזורים בצירופי המקרים,
שאני תמיד מופתעת,משועשעת ונותרת חסרת אונים
מול הניסיון להבין או להסביר אותם לעצמי כשאני נתקלת בהם.
יש מיסתורין בעולם שלנו
ודברים שלא ניתן לעכל אותם כשהם קורים,
כי הם מוזרים מדיי ולחלוטין חסרי פשר או הגיון.
וכן,זה "ספוקי".
לא פעם במובן/במשמעות של מבהיל.
אכן כך.
וגם ספוקי במידה.
רצה לי פריז אפלה מול העיניים.
אבל למה דוברמן?
תודה לך אודי,
על התודה המענגת
שהסבת לי ,
בכך שקראת את מלותיי.
תודה על עונג המילים שהסבת לי
:)
אודי
אני הכותבת,זה הקול שלי שמובע פה,
ומן הסתם אני מביאה את מה שקרוב לליבי,את מה שחויתי,את האהבות שלי,את הגברים שלי,הרגשות שלי,את מה שהייתי עדה לו,את הסובב אותי,מה שמעסיק אותי,המחשבות והתקוות שלי,דברים ששמעתי/ראיתי,מה שסיפרו לי קרוביי, וכן הלאה.
כפי שכבר כתבתי,רוב האירועים שמובאים בסיפור - התרחשו במציאות.
(בעיקר צירופי המקרים,נושא שמאד מעסיק אותי והוא לב העניין.)
מאחר שאני פרנקופילית חסרת תקנה,
כלומר מאוהבת בשפה הצרפתית (ובמבטא הפריסאי בעיקר),
וכמובן בתרבות הצרפתית (מוסיקה,אומנות,קולנוע,תיאטרון,פילוסופיה,סופרים,מחזאים,אוכל וכו'),
אז בסיפור הזה שילבתי את המוטיב החוזר הזה על שלל גווניו,
ומה יותר טבעי מאשר למקם את נועם בנופים הצרפתים?
מאחר שגרתי בפריס ואני מכירה את העיר,אז בחרתי בה כלוקיישן.
פריס,השפה והתרבות צרפתית הם מוטיב אינטגראלי וחשוב בעלילה.
נועם הוא אכן ישראלי זר בפריס,
(נועם זה שם ישראלי,אז למה כתבת "ישראליותו המשוערת"?)
כמו כן, אני תוהה מדוע הסקת כי הוא מנסה "לברוח" מישראליותו?
הרי לא היה לכך כל רמז בטקסט.
ניסיתי לחשוב על כך במהלך היום בטרם אשיב לך,
לבדוק שוב תוך קריאה נוספת וממוקדת של הסיפור,
כדי לברר אם התת מודע שלי שידר זאת מבלי שתיכננתי,
(מה שמכנים "זרם התודעה" )
ולא מצאתי תימוכין או הסבר לשאלה הזו בטקסט המפורש,
ואף לא מהנאמר בין השורות.
איריס,
כל כך שמחתי לגלות הבוקר תגובה ממך.
כן, ממך ספציפית.
הבלוג שלך הוא אחד מאלה שאני מקפידה לקרא באדיקות,
והוא אחד המועדפים עליי ב"קפה".
את מתייחסת לנקודה חשובה.
זה לא מיקרי,אלא מכוון ומגמתי לחלוטין,
שאין תיאור חיצוני של מראן של הדמויות.
אגב,לא רק חזותה של מארי-לור אינה מפורטת.
גם של נועם,של הקבצן,של האב וילדו על האופניים.
התיאור היחיד שהוא ספציפי - הוא של הכלב הלבן,
(אבל הוא בעל חיים ולא בן אנוש.)
יש לבחירה הזו יותר מסיבה אחת.
העיקרית -
כדי לאפשר לקורא להפעיל את דימיונו ללא הפרעה או השפעה.
כל קורא חווה את הסיפור מתוך עצמו ומנסיונו האישי,דרך עיניו הסובייקטיביות.
כל קורא חווה פרידה,ויודע איך זה מרגיש להינטש ע"י אדם יקר וקרוב.
לכן החוויה הפרטית הזו תזין אצלו ותמחיש לו את הדמויות כאוות נפשו.
לטעמי זה פחות חשוב לתאר את צבע השיער/העיניים/גוון העור,
אם הגיבור גבוה או נמוך,אם הגיבורה שמנה/רזה/חטובה,
אם הקבצן קירח או בעל שיער שופע אך שמנוני, וכן הלאה.
הקורא יחליט על כל אלה לפי ראות עיניו.
כולנו היינו שם,
ויכולים להזדהות בקלות עם חלק (קטן או גדול) מהרגשות המתוארים.
בעולם הרגש היה חשוב לי להתמקד.
בעולם הפנימי,בסערת הנפש,
בלב הגואה מעוצמת התחושות,עד שהגוף כבר לא מסוגל להכיל אותו.
התיאורים היחידים שכן בחרתי לנדב, קשורים בתחושה פיסית -
לדוגמה - שפתיה ונשיקותיה הרכות של מארי-לור, שנועם כה נכסף נואשות לחוש בהן שוב.
(אבל גם כאן,מבלי לפרט את צורת שפתיה - אם הן עבות/בשרניות או דקיקות/צרות.)
לגבי שאר הנקודות המעניינות שהעלת -
אני אתייחס בנפרד,ייתכן שעוד היום.
(בתגובה נפרדת,
כי אלה נושאים שונים,
ויש לי הרבה מה לכתוב על כל אחד מהם).
העלית הרבה נקודות,
אני לא מבטיחה שעל כולן אענה,
פשוט כי אחרת תהיה כאן שרשרת של תגובות
שנכתבות רק על ידי,
ואני לא בטוחה שזה מה שהקוראים רוצים.
תודה לך,איריס יקרה,
על המשוב המקורי,
על תשומת הלב שלך,
ועל השאלות הרבות
שנושבות מהפידבק שלך,
אשר מעוררות מחשבה שנייה ושלישית.
(שיהיה ברור - יש לי תשובות לכל אחת מהן.)
אהבתי - מדוייק ומרגש
מעניין שהאהובה מתוארת על ידי "צרפתיותה" המבטא, הגינונים הצרפתיים
החלום על ילדים קטנים ששפת האם שלהם תהיה צרפתית... מעבר לזה אין תיאור (נדמה לי) של אופי או מראה
ואז הוא יוצא לרחוב... והוא נמצא בפריס (ערש הרומנטיקה הקלישאתית)
האם הוא מאוהב באדם אינדיבידואלי או דמות/תבנית? מאוהב באהבה? אולי מנסה לברוח מישראליותו (המשוערת)?
איזה תענוג (!) לקבל משוב מהדהד ואוהד כמו שחיברת למעני.
מודה לך,רוקם,על הפידבק המפרגן.
צירופי מקרים שיש בהם לעיתים לשמח את הלב
כזהב הצרוף אך לעיתים גם להכאיבו כמוות אש
צרופה. אך הכתיבה המשובחת הזו
אינה תוצר של צירוף מקרים אלא
של כישרון המזמן הנאה צרופה
הרבה זמן היה לסיפור הזה דירוג שעמד על שמונה עשר כוכבים.
ביני לבין עצמי,השתעשעתי באפשרות שעד לסיום התחרות ישאר הדירוג יציב במספרו זה,
שמשמעותו היא ח"י בגימטריה.(המספר 18)
והרי כפי שידוע לכל,
- חי מביא מזל.
והנה הערב הענקת לי את הכוכב התשעה עשר,
ולרגע התלבטתי אם לשמוח או להצטער,
שניפצת לי את האשליה המתוקה הזו.
את האמונה הטפשית הזו, שנאחזתי בה כמו ילדה תמימה.
אבל התגובה שלך עזרה לי להחליט.
הלב שלי רקד
כשקראתי מה "תפס" אותך.
שמת לב למשפט קטן,
שהינו בעל משמעות עמוקה בחיים שלי.
עבורי,
החפץ הקטן הזה,הפרטי כ"כ,
זה שפותח את דלת דירתי,
מגלם בתוכו הרבה מעבר לפיזיות שלו.
מודה לך על המלים שלך.
אין לך מושג כמה הן חשובות לי.
קסם
המוטיב של המפתח תפש אותי
יש תקווה לאדם שהוא חוזר לביתו
שהמפתח ברשותו.
התגובות איכותיות או שהתוכן איכותי??
אז בעצם מה שאתה אומר הוא
שקראת רק את התגובות?!
אני סתם מהתלת בך.
תודה,נדב.
התגובות משקפות ומעידות על איכות התוכן
חג שמח
יהודית היקרה,
אין לך מושג איך שימחת אותי על שהבחנת בסמליות של הצבע הלבן.
תהיתי ביני לביני אם הקורא ישים לב למסר הזה.
הצבע הלבן מסמל מוות,טוהר,ניקיון,אבל.
כך גם פרידה.
שהרי נאמר לא אחת,
כי "כל פרידה היא סוג של מוות",
ותמיד אנו חווים תקופת אבל על האובדן.
הניגודיות הזו,
בין חיים למוות,בין תשוקה/שמחת חיים לחידלון,בין ייאוש לתקווה,
-על כל אלה כתבתי.
לגבי הערתך על אורך הסיפור,
להגנתי אומר, שבמסגרת התחרות,מותר היה עד 1500 מלה.
וסיפור קצר לא חייב להיות עמוד אחד,אם רוצים לתאר שרשרת אירועים, ותהליך שעובר הגיבור.
ההתמודדות שלו היתה ארוכה יותר במקור.
נאלצתי לקצר ולהשמיט לא מעט פרטים,כדי לעמוד בהגבלה של 1500 מלה..
מתוכנן ומובנה עד לפרט האחרון - הסיפור הזה.
אני מאושרת ומסופקת על ההערה שלך בנוגע לצבע הלבן.
נעים לדעת שעוד אנשים מתבוננים לעומק,רואים מעבר,קוראים בין השורות,
- את אשר לא נאמר מפורשות.
מסכת יחסים מינורית ומורכבת
לאהבה פנים רבות
אחת מהן היא הניגודיות המגיחה בגלוי והמבצבצת באופן סמוי ביותר
לדוגמא: הכלב הלבן מת. הטוהר של הצבע הלבן נבלע במוות של הכלב. לבן-שחור. כשהגוף מאבד את סימני חייו הוא משחיר. חיים מול מוות.
ארוך מאוד לטעמי, יכולת להביאאת הסיפור בשני חלקים ואנו היינו מתוודעים אל היופי הפועם בשורותייך. אשוב
גמר חתימה טובה
הערה -
למעלה,בתגובתי לטוליק (אילן),
כתבתי "פיקחון" אולם התכוונתי ל"פיכחון". ( ב-כ' )
שגיאת כתיב מעצבנת שנעשתה מבלי משים..
ניסיתי להתעלם מהטעות,אך זה חזק ממני.
בכל פעם שאני קוראת את התגובה הזו,
זה צורם לי מחדש.
מרגיז אותי שלא ניתן
להגיה/לערוך את התגובות בפוסטים.
כמה נעים לקבל משוב.
:-)
לכן, בעיקר,
אני מודה לך על כך שהואלת לבטא התייחסות בגלוי.
וגם,
תודה שקראת.
שמחתי לענגך.
היהי לי לעונג לקרוא
תודה
אי אפשר.
את הריח,
אי אפשר לשכוח.
נשיקות,אילן.
ותודה על השיתוף,על ההזדהות ועל הפידבק.
:-)
אחרי תקופת האבל על האובדן,אחרי הקהיית החושים,
אכן מגיע פיקחון ועימו ההחלמה וליקוט הרסיסים.
תחושות חוסר התכלית והטעם,
שמוציאות אותנו משיווי משקל בעת צער ודיכאון,
מתחלפות לאיטן בתקווה לטוב יותר, שיזמן לנו העתיד.
בהקדם,בקרוב.
כך אנו מקוים.
'הניחוח המוכר ,הממכר,שואף לריאותיו,עוצם את עיניו ומטמין פניו במצעים,בשמיכה,בכריות'
אחרי שהיא עזבה החלפתי
את נוזל הכביסה
לאט לאט השתמשתי בכול
הטריקו והג'ינסים
והמגבות
והריח נעלם ונאלם
שהרי את ריח
הגופים באמת אי
אפשר לשכוח.
,התאושש קמעה והצליח לשוב ...אט אט גם לתחומי העניין שלו...
כל כך
מוכר
מפוקח
וכואב
ונכון
כן.
מערבולת.הצפה.
מעורבים.מוכרים.מכאיבים.
מזככים.
תודה לך,ורד,שנשאבת לכל הרגשות הללו.
אני מוחמאת עד כלות.
אהבתי. נשאבתי. מערבולת הרגשות שמנביע הסיפור פשוטה ומורכבת גם יחד. וככל שמתקדמים בסיפור בלתי נמנעת היא הצפת הרגשות. אלו הם רגשות מעורבים, מוכרים כ"כ, מכאיבים כ"כ אך עם זאת גם מזככים...:)
תודה לך,רוחל 'ה.
:-)
מדברייך אני מסיקה שיש לכן,לך ולבתך,קשר קרוב.
אשריכן.
חשובנה עלי בפעם הבאה שזה קורה לכן,טוב?
זכורנה שגם אני מתמוגגת איתכן,
יודעת להעריך את הרגע המדוייק הזה,הקט.
שימחת אותי,ככה בפשטות,כמתנה לחג.
שנה מצויינת שתהיה,אמן.
שלך,
חן.
"הוא עדיין נהנה מהמוטיב החוזר המקרי הזה, שקורה לו מדי פעם,
לתפוס רגעים של זמן , בהם מופיעה ספרה אחת יחידה ברצף."
גם אני וגם הבת שלי נהנות מכך ומכריזות בחדווה ובקול רם כשזה קורה......
אהבתי מאוד את הסיפור*
תודה, יעלי שלי.
אוהבת אותך, יקירתי.
שמחתי בעיקר על שתי המלים האחרונות שלך בסוגריים,
בפונט הקטן-קטן.
"אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה,
אחרי שכבר אשכח אותה כליל" (מאיר אריאל)
כתבת יפה: על פריז, על געגוע ועל הפלא שיש בצירופי מקרים, אם רק יודעים להסתכל עליהם. ואולי זה הלב השבור שגורם לנו לפקוח עיניים ולהתבונן על העולם, למצוא את הקסם במובן מאליו?
(התרגשתי. באמת)
מה יהיה??
הלב שלי לא עומד בכל הפירגון והמלים החמות שאתם מרעיפים עליי..
הרחבתם לי את הנשמה,לחצתם חזק על בלוטות הדמעות.
תודה לשלושתיכם.
ופרומי,
המחמאה על השירתיות שבטקסט שלי היא השיא מבחינתי.
כי בסתר,ייחלתי שמישהו יבחין ביומרה שלי
לפלרטט קלות בין סיפרות לשירה.
כן כתיבה נהדרת.
פסיכולוגיה ופנטזיה כבר הוזכרו, יש גם פילוסופיה (דייויד יום שלימד אותנו את אי הקיום של הסיבתיות - אף שהישענות עליה, בלתי נמנעת) וגם פיסיקה (נושא ה- בו זמניות, במכניקת הקוואנטים) ושירתיות לא מעטה בפרוזה היפה הזו
אני מתרגשת לקרא שכתבת "מורכב".
היו לי כוונות נסתרות וסמלים/מוטיבים ששזרתי בין השורות,
כך שכעת אני מרגישה מובנת.
תודה שהרגשת אותי.
בשני המובנים של המלה -
גם הפועל להרגיש/להבין וגם הפועל לרגש.
טקסט פשוט מ ע ו ל ה. תמהיל כירורגי של פסיכולוגיה, פנטזיה ושיגרה - - תענוג.