בתזמון מדוייק,כמעט בלתי נתפס, בעודו קורא כי מצ'יסטה,הגיבור העשוי ללא חת, מוכנס לזירה,תוהה מול מי מאלצים אותו להתייצב, "אריה שאג",כך בספר,צירוף המלים מול עיניו, והנה בטלויזיה הדלוקה ממול,הסמל של האריה השואג , המופיע תמיד לפני תחילת ההקרנה של (סרטי) אולפני MGM. ----------------------------------------------------------------------------------------------
לולא המצב הנפשי הרעוע בו היה שרוי בשבועות האחרונים, היה נדהם מצירוף המקרים המוזר .
תחת זאת, בתגובה למקריות המפליאה,כיבה את הטלויזיה,סגר את הספר, התרומם מן הספה ופרש לחדר השינה, חש בצורך מיידי לעבור למצב מאוזן,ולהעניק מנוחה למוחו.
נועם נשכב על מיטתו בלאות,עיניו בוהות לתקרה במבט חלול מרוקן,פושט איברים לצדדים,כמו בתנוחת "הצלוב",מותח את גופו המנוון, בתקווה להשיב לו חיות.
ניחוח הצרפתייה המושלמת,זו שהיתה שלו בטרם ויתרה עליו, עדיין לא התנדף מהסדינים שהקפיד שלא להחליף מאז הלילה שבו השמיטה אותו מחייה. בלכתה,הותירה אחריה את שובל ריח גופה. הוא הסניף את הניחוח המוכר ,הממכר,שואף לריאותיו,עוצם את עיניו ומטמין פניו במצעים,בשמיכה,בכריות. "מַארי- לוֹר (marie-laure)" , לחש את שמה בקול רפה.
"מַארי- לוֹר", חזר ואמר חלושות.
שוב עלו בו זיכרונות,משחזר את הבוקר האחרון שלהם יחד, שהחל כעוד שבת ככל השבתות האחרות.
היא ישבה בסלון כשהתעורר,מעלעלת בעיתון סוף השבוע.
הארומה האופיינית שכה אהב התפשטה בחלל המטבח,כמו בכל פעם שהמכונה טחנה את פולי הקפה הטריים.
עם כוס הקפה של הבוקר בידו,ניגש בעליזות אל תשבץ ההיגיון, ממלמל לעצמו בקול רם את אחת ההגדרות, "כלב לבן". "מה אמרת?" הרימה אליו את עיניה בתימהון. "מה אמרתי?" חזר אחריה,תוהה לפשר הבעת פניה המופתעת. "כלב לבן!",צהלה,נרגשת, תוך שהיא מרימה את דפי העיתון מולו, וחיוך רחב של אושר נמתח על שפתיה.
לתדהמתו,תמונת כלב לבן, מרשים ביופיו,היתה מודפסת בעמוד בו חזו עיני יקירתו , בדיוק כשביטא את הגדרת התשבץ.
כמו ילדים,זינקו זה לזרועות זה,מתנשקים ומתחבקים בחדווה גלויה, המומים מהמקריות המפעימה, ומהרגע המשותף הכה חד פעמי.
זמן קצר לאחר מכן,לקראת ערב, הכל השתבש תוך כדי ויכוח חוזר ונשנה, ואז הוכה הלם, כשהודיעה לו שהוא מודח.
והפעם - סופית.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בשבועיים הראשונים לא עלה בידו להתרומם מהמיטה,רבץ בה מוזנח,שוקע לפרקים בשינה טרופה.
ריח של מזון דחה אותו,גם מאכלים שאהב מאד לא היה מסוגל להריח, שלא לדבר על להכניס לפיו.
כשהוא בדיכאון,התיאבון מתפוגג לו.הוא מיעט לאכול,
מדי פעם אילץ את עצמו להערות אל קירבו מים,מבלי לחוש בצימאון.
הוא היה חלש,וכבר הוריד חמישה קילו ממשקל גופו. את צלצולי הטלפון המטרטרים ברקע - כלל לא שמע.
המפתח,זה הפיזי, שפותח את דלת דירתו, היה החפץ החשוב ביותר בחייו, כעת יותר מתמיד. מרגע שעבר את הסף מהעולם שבחוץ, יכול היה להתפרק לגורמים, מבלי שאף אחד יוכל לחזות בשבר הכלי שהוא,ללא מסכות,שיחות בטלות על כלום וחיוכים מזויפים.
רדוף חלומות אודותיה, נשטף בהשתוקקות לחוש בנוכחותה מתוך שינה. נושמת.קרובה.מחבקת.
היה מתעורר אחוז תשוקה ויצרים מיניים : כמה חסרות הן,שפתיה הרכות-רכות, נשיקותיה ,הבעותיה,ההתאמה הזו ביניהם בעת התניית האהבים. גוף בתוך גוף. לב בתוך לב,נשמה בנשמה. החיוך שלה,העונג שלה.מתפנקת.נאנקת.חום גופה. מגעה,עוטפת אותו,לוחשת באוזניו מלות אהבה, מלטפת את פניו ברוך, מבטאת את שמו במבטא הצרפתי הפריסאי המושלם הזה שלה, בקול המתוק,בטון העדין.
וכשפקח את עיניו הכואבות והנפוחות מבכי – הדהדה בו ההכרה שכבר לא יהיו לו ילדים בדמותה,אזרחי צרפת מן המניין,שיקשקשו בצרפתית כשפת אימם, יספגו תרבות צרפתית, ויקראו ספרות צרפתית בשפת המקור, כשם שפינטז תמיד. היה זה בלתי נסבל להתעורר לעוד יום בלעדיה. -----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בשבוע האחרון ,התאושש קמעה והצליח לשוב לאיתנו, אט אט גם לתחומי העניין שלו,כמו קריאה ופתרון תשבצים. גם ריחות דברי המאכל כבר עוררו בו פחות גועל.
לעת ערב נשכב על יצועו מתכונן לשנת הלילה,אולם שוב החל "ריטואל סימפוניית הנביחות" מתחת לחלון חדר השינה.
הוא דווקא היה בעד כל החיות,עד כדי כך בעדן,שהיה הומניסט,ומטעמים אידיאולוגים קיצוניים של מוסר ומצפון,סירב לאכול בעלי חיים.
אולם כבר מהלילה הראשון שלו בדירה,גילה שהכלב הלבן ( כן, במקרה, שוב היה מדובר בכלב לבן ) בחצר של השכן, - הוא מקור בלתי נלאה למטרד רעש נוראי.
הכלב הזה עורר בנועם פחד עמוק,אימה של ממש,בכל פעם מחדש. מעולם לא הזדמן לו לחזות בו,כשהוא נינוח ורגוע.
מסוג הכלבים בעלי העצבים הרופפים,שכל רחש הקפיץ אותו,כל זיע עורר את זעמו ,כל מכונית חולפת הסעירה את דמו הרותח,ומיד היה פורץ בנביחות רמות,איומות ומחרידות,הבעתו המאיימת חושפת שיניים רעות,שפת גופו משתוללת,מתפרע וכמעט קורע את הגדר בטלפיו,מנתר בפראות.
לנועם היה פחד אדיר מכלבים שנצרב בו עוד מילדותו,
כשכלב דוברמן גדול ושחור תקף אותו במפתיע,התנפל עליו מאחור, מבלי שהשגיח בו.
מאז התקרית הטראומטית ההיא שנחרטה בו עמוקות, היה נבהל אינסטינקטיבית אפילו רק מלראות כלבים,
ותמיד היה חשדן כלפיהם, גם כאשר היו טובים אליו והתנהגו כלפיו בחביבות ובידידותיות.
לא זו בלבד שהיה על נועם להתמודד עם אישיותו הבעייתית של הכלב הגדול והיפיפה,לגופו פרווה לבנה,עבה ובוהקת, אלא שבכל לילה ,דווקא בשעות הכי לא שפויות,כשבחוץ הכל שקט ורוגע, מצטרפים אליו שאר כלבי השכונה חסרי המנוח לסימפוניה מפוארת.
נדמה היה לנועם כאילו הם משוחחים ביניהם,משיבים זה לזה בתחרות כלבים סמויה, מי הצעקן החזק ביותר.
הריטואל הזה גרם לו סבל יומיומי ובעיקר לילי,ששיגע את הכרתו.
לא פעם הנביחות הללו קטעו את שנתו באלימות,וכאדם שניעור משינה בקביעות באופן שכזה,נטרפה עליו דעתו.
עם חלוף הזמן,התפתחה שנאה מתעצמת בליבו כלפי הכלב הלבן שבחצר,עד שייחל למות ה"מנהיג" הגרוע מכולם, שמסית את שאר כלבי השכונה להטריד את מנוחת התושבים.
היה מדמיין שהוא מת , מככב בחלומותיו , חולם על הדרכים השונות שבהן הכלב נופח את נשימתו האחרונה.
היה לו ברור כשמש : בדירה הבאה שאליה יעבור – הוא יבדוק ויאזין היטב, שבשום אופן אין כלבים רעשניים באיזור.לא לשכנים,ולא ברדיוס קרוב בשכונה.
והוא יסרב להתפשר על הסעיף הזה, גם אם תזדמן לו דירת חלומותיו.
כך היה גם באותו לילה גורלי,כשהחל "ריטואל סימפונית הנביחות" מחדש. " שקט! " צעק בייאוש. למרבה הפלא,הכלב השתתק מיד.
זה מעולם לא קרה קודם לכן.
משתומם הוא התרומם ממיטתו לעבר החלון, על מנת לבדוק את פשר ההיענות המידית הזו.
פנסי הרחוב הקלושים האירו על הכלב הלבן רובץ בתנוחה דרוכה,מבטו מרוכז מעבר לגדר,אוזניו כרויות,שפת גופו קשובה היטב לרחשי הלילה.
האם זה מקרי, הצייתנות הלא אופיינית הזו ? תהה נועם בינו לבינו. האם הכלב פסק לנבוח רק משום שזעק בתקיפות את המלה "שקט" או שלא היה כל קשר בין האירועים?
חמלה ניעורה בו כלפי הכלב הלבן,אשר ערב ערב,לילה לילה, בעליו מותירים אותו לבדו מחוץ לביתם החם. רחמיו נכמרו על בדידותו של הכלב הזנוח. הנה,גם החיה העזובה אומללה ופוחדת להישאר לבד בחוץ.
הוא שב ליצועו,מהרהר שנית במקריות של "האריה השואג", בספר ובטלויזיה בו זמנית.
אחרי הכל,הרי בכל זאת , לא מדובר בעניין של מה בכך. אין זה צירוף מלים נפוץ.
בשילוב עם שתיקת הכלב הלבן, היתה לכך השפעה מרגיעה עליו. הוא לא ידע מדוע.
חיוך קטן,מרוצה,התפשט על פניו. לראשונה מאז נטישת אהובתו.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- למחרת השכים לקום,מעודד מאירועי הלילה האחרון, אנרגיה מחודשת זורמת בדמו,מציפה וממלאת את כולו.
עתה החליט לצאת ממפתן דירתו אל העולם,לצעוד ברחובות פריס, לאן שרגליו יוליכוהו. כמו פעם,כשרק הגיע לעיר האורות,והדבר שהסב לו עונג יותר מכל - היה השיטוטים הללו ברחובותיה.
טיול רגלי אל גני לוקסמבור(ג),או לגני הטווילרי,לאורך נהר הסן,תחת הגשרים - הוא טרם החליט אם יגיע לחלק מהאתרים או לכולם.
נועם יצא את ביתו אל התחנה הראשונה,בדרכו למאפייה הקבועה שלו,מקצר כהרגלו, עובר כמו תמיד ליד הפסל שאהב,תוך שהוא חוצה את הגינה הקטנה שבכיכר,
כשהבחין באב מסור שמלמד את הבן שלו לרכוב על אופניים עם גלגלי עזר,עומד לצידו,ואז מאחוריו,משגיח ותומך,מעודד אותו במלים חמות (במבטא צרפתי אמנם,אך לא פריסאי.)
הוא נעצר,מרותק לשניים הללו,עוקב אחריהם במבטו, ובהיסח הדעת התיישב על הספסל הסמוך.
רגש עז לפת את גרונו,צף וגואה מהקרביים כלפי מעלה.
זאת אהבה.
הידיעה הזו היכתה בו בבירור, כאקסיומה. כמסקנה חד משמעית,שאין לערער עליה.
בשעון ריצדו הספרות 11:11. לנועם לא נמאס. הוא עדיין נהנה מהמוטיב החוזר המקרי הזה, שקורה לו מדי פעם, לתפוס רגעים של זמן , בהם מופיעה ספרה אחת יחידה ברצף.
כשהשניים התרחקו,אף הוא קם והמשיך בדרכו, נוצר את הרגע הזה, המדויק בשעון, אחת עשרה ואחת עשרה דקות, הרגע שבו הבין מה זאת אהבה.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כשיצא מפתח המאפייה,נוכח לדעת שהדיכדוך לא התפוגג לחלוטין, ושטרם שב אליו תיאבונו. קרואסון צרפתי היה מהמאכלים שבכל עת ומצב ערב לחיכו, אולם הוא לא הצליח להביא את עצמו לנגוס בו.
הוא נותר אדיש מול הריח המגרה, אשר בימים של שיגרה - העביר אותו על דעתו.
מימינו עמד נווד בבגדים מטונפים,מנגן בכינור מנגינה נוגה, תוך שהוא נועץ עיניים מורעבות בקרואסון הטרי והריחני שבידו.
נועם האזין בתשומת לב,מישיר מבט אל עיני הכנר. הוא אהב צלילים של כלי קשת.של כינור במיוחד.
כשנסתיים הניגון,הושיט לו נועם את הקרואסון, מבלי לומר מלה.
עיני הנווד זהרו באור יקרות,מנצנצות בהכרת תודה,
והוא חש איך המחווה הפשוטה הזו משפיעה על שניהם,
מחלצת אותם מבדידותם לרגע של חסד, מזוקק,אמיתי, פרטי ונדיר. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לאן שלא פנה,בכל דרך שהלך בה באותו יום סתוי,הוא הזה אותה מולו, את מַארי- לוֹר שלו,דמותה מופיעה בפניו במלוא הדרה,מדוייקת לפרטי פרטים.
את הבעות פניה,שלמד לזהות את המשמעויות של כל אחת מהן, עיניה החמות,שפתיה מחייכות אליו ואת דמותה בבירור - ראה בכל אישה שחלפה על פניו. כמעט כל צרפתיה הזכירה לו אותה - במחווה,בהבעה,בתנועה,בהליכה. דמיונו מתעתע בו,כשהוא משוכנע שהבחין במכוניתה האדומה, מסובב ראשו שוב ושוב אחרי רכבים נוסעים בכבישי העיר,
הנה היא, הנה האוטו שלה, הנה.
הנה כבר, בעוד רגע ממש , במקרה,במין צירוף מקרים, באקראי ,
הוא ייתקל בה,
והיא תיפול לזרועותיו ותישק לשפתיו בנשיקות רכות-רכות. מצויינות.
דמעותיה יזלגו, והיא תמלמל ,טומנת פנים רטובים אל תוך חזהו -
כמה שהיא מצטערת ומתחרטת,
כמה שהיא אוהבת. "נ-ו-ע-ם, נו-עם, נועם ". שמע את קולה קרוב,קוראת לו בשמו, לוחשת באוזנו שוב ושוב, בנועם. אולם, בכל פעם, כשהסתובב, היא לא היתה שם.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בלב דואב ומותש הוא שב לדירתו לעת ערב,שקוע בהזיותיו, אולם השקט ששרר בחצר של השכן היה חשוד מדי וחושיו ניעורו בבעתה.
כל כך היה מורגל בשגרת הנביחות המקדמות אותו בשובו. הדממה הזו בישרה לו רעות. הוא רעד.
גוברת מרגע לרגע ,התפשטה בו הרגשת פלצות אינטואיטיבית ,
שמשהו משמעותי אירע לכלב הלבן בהיעדרו.
חרד לגורל החיה הבודדה,התקרב נועם בחשש אל המלונה,
וחש בצינה החולפת בגבו. נעשה לו קר למראה הזוועה.
מאחורי הגדר החוצצת שבחצר השכן,הוא הבחין בכלב הלבן
מוטל ללא רוח חיים,שרוע ללא זיע,ברביצה דוממת,
הבעה שלווה נסוכה על פרצופו יפה התואר.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אותו לילה היה הלילה השקט ביותר שזכר מאז כניסתו לדירה.
ללא הובלת המנהיג הבלתי מעורער שלהם, שום נביחה לא נשמעה מצידם של להקת הכלבים השכונתית.
הנה התגשמה לו משאלת ליבו השבור, אולם על אף הדממה המופתית שאליה כה פילל,
- נועם לא עצם עין עד עלות השחר.
בבוקר,בטרם עצם עיניים עצובות, וצלל לבסוף לשינה לא ערבה, שב ונזכר ב"כלב הלבן" שלו ושל מַארי-לוֹר.
אלא שהפעם הזיכרון של צירוף המקרים הזה, לא העלה חיוך על שפתיו.
כמו הכלב הלבן של השכן, גם אהבתם מתה,פסקה מלפעום,
כדרכן של כל האהבות. ------------------------------------------------------------------------------
כל קשר בין המציאות ל - ( רוב ) האירועים המוזכרים בסיפור (לרבות - צירופי המקרים) - בהחלט אינו מקרי.
(השינויים שנעשו הינם מינוריים,בבחינת אדפטציות שוליות.)
|