אמנם, שלחתי את הברכה הזו גם לפני שנה. הכנתי ברכה חדשה לשנה הזו ובכל זאת החלטתי לשוב ולשגר אל כל אחד ואחת את מה שכתבתי בדיוק בערב ראש השנה הקודם. הלב שלי כבד , ולא רק בגלל מקרה משפחת רמון המעיב היום על לב כולם. דווקא ובעיקר בגלל שבסוף השבוע שעבר נרצח אורי חן, לוחם צעיר בן 20 שצלח את קרבות עזה, אך עבריין אלים גדע את חייו ברגע, לא במועדון אפוף עשן וטיפוסים מפוקפקים, אלא בסך הכל בחצר ביה"ס קרוב לבית הוריו, שם ישב עם כמה חברים. וכמובן, זה רק המקרה האחרון. אני חושבת על ההורים של אורי שגידלו בן שכמותו וברגע אחד , ואפילו לא במות גיבורים בקרב, איבדו אותו לעולם. אלימות של עבריין שמסתובב חופשי, מגיע לשכונה שקטה ופוגע למוות. חוסר כבוד לשונה, קיפוח שכבות חלשות, יחס לא הוגן לגיל השלישי, וכן...גם לעולם התעסוקתי של גילאי 45-50 ומעלה, שהניסיון והבשלות אינם משחקים תפקיד של כבוד, אלא הופכים לנקודת פתיחה לא מוצלחת. כמה חברים שלי יושבים בבית, כי הם בקידומת 5.
אני יודעת שהמילים האלה נשמעות משומשות להחריד. אבל, עוד שנה חולפת ושום דבר לא משתנה. כן, יודעת ומכירה כל כך הרבה פעילות של תרומה לקהילה. מאורגנת. מוקפדת. מיוחצנת עד תחושה של דחיה ויותר מזה ... ( וכמי שעוסקת כמעט שלושה עשורים בין היתר ביחסי ציבור אני מכירה היטב את המנגנון המשומן של עשייה מול חשיפה תקשורתית. כל כך מעט מתן בסתר -ערך שזכיתי לו מבית הורי. בימים כאלה ואחרים בשנה האחרונה הייתי אני עצמי שם, והבנתי את המשמעות של כל זה מקרוב. יותר מדי קרוב. כמה מאלה שהיו אמורים להיות שם באמת לא היו,פשוט התאדו לבלי שוב. כמה אחרים נשאו את דגל החברות הוותיקה בכבוד. אבל - המילה הטובה, החיבוק והתמיכה ללא לאות ( ולא היה קל להיות שם ...) הגיעו ממקורות לא צפויים דווקא. וזאת איני שוכחת. מתרגשת בכל בוקר מחדש, וזו אינה מליצה, אלא אמת לאמיתה.
שנה של רגישות ואהבה,
בריאות ואופטימיות,
ו..חיבוק חזק ...
ממני
|