אדם נלחם כל חייו כדי לעלות לרכבת ההרים, זאת שמוסתרת על ידי נחיל אינסופי של אנשים. גם הם מחכים בשקיקה כנועה בסבלנות.
מעת לעת נדמה שהתור זז לאט לאט , אך ככל שאדם מניח צעד מהיר קדימה ועוזר אומץ כך סובביו של האדם נמהרים יותר, זהירים. אורחים פזיזים ומסוקרנים שכבר עלו על הרכבת לפני שנים באים ושבים על פני התור על מנת לחלק עיצות מנסיונם העשיר, " תעצמו עיניים בירידה", " תזהרו מהמצלמה אחרי הסיבוב, חכו לה". "אל תצרחו עם כולם , לבל תטמעו".
הם מחייכים למחכים והמחכים מצידם רושמים כל דבר בעיניהם הפקוחות, " אל תדאגו", הם אומרים, "אנחנו שליטי הרכבת". יש מהם שמתמקדים באדם, יש המתלחששים, יש המצביעים, "הרי לא ראינו אותו פה, האם חדש?".
אדם מחכה כל חייו לעלות לרכבת ההרים , בצפייה דרוכה ובנפש כותבת שנים. והנה הוא מגיע , רגל מהוססת ממתינה לקרון, רועדת. ועוד שנייה יעלה בליווי אחד משליטי הקטר הנלהבים.
מתיישב הוא בקופסת הפח הרוטנת ובולע שוב שוב רוק דביק של התרגשות. אך לא ידע אדם בתמימותו שאת שאגת הקטר תחליף חריקת ידית הבלמים הכבדה , בדיוק מאחורי גבו. כשיסתובב הוא תיחקק בתודעתו שוב שוב תמונתו של זה רב השנים, העולה ויורד מרכבת השדים, בצעד חרישי ימלוק את ידית העץ.
"מצטערים אדון, אל לנו להסיעך, טוב אתה לנו, אך לא די בישעותך, הפעם שוב לא בחרנו להחנות, הפעם נעלמו התחנות".
אדם מחכה כל חייו לעלות על רכבת הפחדים, אך עתה עומד הוא לבד על הרציף הגדול. נחיל ההמון קורא לו לחזור לתחילת התור, לנקודת ההתחלה.
אדם מחכה כל חייו , למה?
|