כשאני יודעת שחלמתי משהו אבל לא זוכרת על מה, אני בכל זאת מנסה לכתוב את החלום. אני אומרת לעצמי כך: אם כרגע הייתי חולמת... על מה זה יכול היה להיות? הייתי יכולה לחלום, למשל, שאני הולכת לטיול על חוף הים של תל אביב כמה דקות אחרי השקיעה ולצדי הולך ג'יימס ספיידר. אני לא מסתכלת עליו אלא מתרכזת בקו שבין המים לחול ומדי פעם מסתכלת על הרגליים היחפות שלנו שיוצרות טביעות בחול הרטוב. הוא מספר לי שלפני שנה הוא היה בתאילנד, במקום נידח ומסוכן במטרה לצלם שם סרט. בלילות באו גנבים מכנופייה שהסתובבה באיזור והם גנבו להם בהדרגה את כל הציוד. מכיוון שאי אפשר היה להמשיך בצילומים הם עזבו את המקום. אני מקשיבה ומגיבה בהשתתפות, אבל אני עסוקה בתוכי בכל מיני חששות, ותוהה אם הוא יישן אצלי בסוף הערב או לא.

אני יודעת שקראתי את הספר "צל הימים" של בוריס ויאן, אבל אני לא זוכרת על מה הספר.

קראתי אותו בשנת 87', כי באותו קיץ הבאתי אותו מתנה לישראלית אחת בניו יורק. אם הייתי זוכרת על מה הוא מדבר, הייתי אומרת שאולי זה ספר על מחרשה. על מכונה חלודה שעומדת בקצה השדה, תקועה במקום שבו התקלקלה בוקר אחד והוציאו לה את המנוע כדי לקחת אותו לתיקון. אחרי שעיקרו אותה היא נשארה ככה שכוחה. צל הימים זוחל עליה ממזרח למערב פעם ביום. הוא היחיד שבא לבקר. גם בבית אבות לא מקווים ליותר מזה. הצל נאמן יותר מרוב הבנים והבנות. מרוב אנחות המחרשה כבר נוטה על צידה, חציה שקוע באדמה. עשב צומח סביבה. היא מתמזגת והופכת להיות חלק מהטבע. היא משהו אורגני. לטאות - מזמן קבלו אותה, נמלים וחיפושיות סימנו אותה במפות הדרכים שלהם. היא כבר נמצאת בידע שמועבר בצופן הפנימי של חיפושיות הזבל.

אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות עכשיו. אם הייתי יודעת, מה הייתי עושה? אולי הייתי עושה קניות כדי להשקיט את חוסר הנחת שלי. המתח היה זורק אותי החוצה מהבית. הייתי נשלחת כמו חוט של חכה למים העמוקים. החוט היה נזרק רחוק אבל אפשר היה למשוך אותו הופ בחזרה. לפעמים היה נתפס דג. לרוב לא. יש מעט מאוד דגים. לפחות ככה זה בירקון. וגם אם יש דג, הידע שיש לך בראש לא מאפשר לך לאכול אותו. את חושבת על הזיהום והלך התיאבון.

בכלל, דברים שאת יודעת על מקום מגורייך מפריעים לך. כאן היתה תאונה, כאן מישהו ירה בשוטרת. פה היה פעם קיוסק. כאן התנשקתי עם X. אחר כך הוא נהייה חבר של Y. Y היתה פוסטמה. מאחורי הפינה גרה דודה Z. היתה לה רגל אחת יותר קצרה מהשנייה. פה היתה חנות של אבא של ילדה מהכיתה שלי. היום היא מנהלת בית ספר. כאן היינו משחקים. אפשר היה לעשות כאן קיצור דרך סודי. עברנו דרך חצר ואיש אחד צעק עלינו. זה היה באיזה יום כיפור. לא זה של המלחמה. בקומה שנייה של הבית הזה גרה ילדה מעצבנת שניגנה בכינור. כאן מצאו סליק. אחרי הגשם, הבוץ התמוטט לתוך בור באדמה וגילו נשק שאנשים של האצ"ל החביאו. זה היה בחצר של שגרירות אפריקנית. מה הסיכוי שכיום עוד ימצאו סליקים?