על הדלת מולנו - שלט מתכת קטן ומרובע: "כאן גר בכייף אלעד משהו". אלעד גר שם בכייף עצום, ככל הנראה. לי הוא לא אומר שלום אפילו, למרות שאנחנו שכנים כבר למעלה משנה. אלעד לא משתף אותנו בכייף שלו: הוא שומר אותו לעצמו.

בעולם אחר היינו מותירים דלתות פתוחות כשהכייף מרקיע שחקים. אבל האם באמת אלעד חי חיים משוגעים? הייתכן שמעבר לדלת הזו מתקיים עולם מקביל, שבו הכייף הוא מוחשי, מנגן על כל חוש וחוש, שומר על הנעורים? ואם אנחנו נשים שלט כזה על הדלת שלנו? כבר לא נזיל ריר על הכרית כל הלילה, במהלך שינה טרופה אחרי יום בינוני ומטה? שאלות גדולות ומשיב יתום.

אלעד, אני מרגישה שיום אחד נאמר שלום זה לזו. ביום כיפור לא אהיה בארץ ולא אוכל לעשות שימוש ב-24 השעות של חשבון הנפש המזוקק המיועד ליהודים. אבל אולי בכל זאת, יום אחד, כשתעלה במדרגות עם שקיות עמוסות ופתאום תיקרע השקית והכל יישפך החוצה ואני בדיוק אלך מאחוריך ואציל תפוז סורר מהתגלגלות אינפנטילית אל הכביש, חיינו ישתנו? אתה תגיד תודה ואז תגיד שלום ואז אשאל אותך אם אנחנו שכנים ואתה תגיד "וואללה! ממש ממול?", ולמחרת תבשל לפתן והריח שלו יגיע עד לסלון שלי ו...

אלעד, זו פעם אחרונה שאני פונה אליך היום. מבחינתי, אתה יכול לדחוף את הכייף שלך במעלה ישבנך ובזמנך החופשי. אני לא מאמינה לך בכלל! אתה סתם אומר, סתם מבטיח! אצטרך לדאוג לעצמי ככל הנראה. לא אהיה תלויה יותר בחסדיך ובהבטחתך העמומה שעל הדלת. זהו, עצבנת אותי.

כאלו אנחנו היהודים: חשדנים וצרי עין.

(הערה: השימוש הכפול במילה "יהודי" בטקסט הנ"ל, על הטיותיה השונות, אינה משקפת את מצבו הרוחני של הכותב)