אחד מהפרקים של החמישייה הקאמרית, שי אביבי מקבל טלפון הביתה מראש הממשלה. כשהוא מנסה לברר מה הסיבה לשיחה החשובה הזאת, עונה לו רה"מ שהוא התקשר בכדי לומר שהוא שבע רצון ממנו (משי אביבי) 'באופן כללי'.
בחלקים מאוד נרחבים של הסיפור, אהבתי והזדהיתי עם ווטנבה, גיבור "יער נורווגי" של מורקמי. באופן שבו הוא קיבל והתייחס לכל אדם שפגש as-is , הכנות (העצמית, העצמית) הבלתי מוגבלת או נגמרת, הפשטות שבה הוא רואה דברים. הכי אהבתי אותו ביום שהוא הצטרף לידידה טובה בדרכה לביקור אצל אביה הגוסס בבית חולים. בשלב מסוים הוא מבקש מהידידה לקחת קצת חופש לעצמה, מייעץ לה לצאת קצת החוצה להסתובב בשמש. והוא מוצא את עצמו על כסא קטן, מולו שוכב איש זקן וחולה, שממש אין לו מושג מי זה הצעיר הלא מוכר הזה שמקלף לשניהם מלפפון טרי, ומספר לזקן על לימודיו באוניברסיטה של טוקיו, על מחזאות יוונית ואוריפידס.
היכולת לתת למישהו זר, או אפילו רק חצי זר את עצמו, את הזמן שלו, זה הדבר שהכי ריגש אותי.
לאדם, כל אדם, יש מצבים ועיתים בהם הוא מרגיש טוב עם עצמו. מרוצה ממשהו שהוא עשה, או ממשהו שבחר לא לעשות. הכי כיף, לפחות לגבי דידי, זה להרגיש טוב עם עצמי ביחס להתנהגות כלשהי על פני פרק זמן. באופן כללי, המצבים האלו אינם שכיחים יותר מידי, וזה מאוד נעים לתפוס את עצמך ככה מביט על עצמך ומבסוט, בין אם תוך כדי העניין עצמו או לפעמים רק בדיעבד.
חשבתי על זה לא מזמן, תוך כדי שזפזפתי בין משחק טניס בטלויזיה לבין מייל בין יותר משורה אחת לידידה טובה שלי.
אני מאחל לכולנו שנה של שביעות רצון
|