אימון זה רק עוד סחורה בשוק/ כותרת פרובוקטיבית, אני יודע. אבל היא כזו מפני שהיא נכונה, והיא מקפיצה בעיקר את אלו שהיו מעדיפים להיות מעל כל זה, להיות נחשקים, רצויים, מבלי שיצטרכו לחזר אחרי לקוחות.  אבל מדוע אנו רואים את החיזור כמשהו שמעמיד אותנו בעמדה של פחיתות כבוד? האם מחזר הוא שווה ערך לקבצן? האם אנו קבצנים המתחננים שיקנו מאתנו, או לחלופין, סוחרים חסרי מצפון המשקרים ללקוחות?

כמאמנים, אנחנו רגילים לבחון תפיסות שגויות אצל המתאמנים שלנו. בואו נבדוק כמה תפיסות שגויות של מאמנים (ובעלי עסקים עצמאיים אחרים).

1. הצורך לשווק ולמכור את עצמי הוא משפיל

המאפייה לא משווקת את עצמה, אלא אם קוראים לאיום ברצח סוג של שיווק. וזו בדיוק הברירה! התחליף לחברה שמתנהל תוך כדי החלפה חופשית של ערך בין חבריה היא חברה של שודדים. בחברה חופשית, כולנו משווקים את עצמנו כל הזמן, בכל נושא ובכל עניין. אפילו הכותרת של הפוסט הזה, למשל, היא אמצעי שיווקי שנועד לגרום לכם לקרוא אותו. אני מחזר אחריכם. אין לי בעיה עם זה (רק אל תצפו לפרחים ואני לא עולה לקפה בסוף הערב J) כשאני משווק לכם, אני אומר – אתם ואני, כולנו אנשים בעלי רצון חופשי וזכות בחירה. זו לא אמירה כל כך גרועה, אני חושב.

 2. כדי למכור צריך לשקר.

יש אנשי מכירות שמשקרים. לא הטובים בהם, אבל יש. מצד שני, יש גם מאמנים שמשקרים, רופאים, ראשי ממשלה ואפילו רבנים שמשקרים. זה לא קשור להיותם אנשי מכירות, זה קשור להיותם שקרנים. אתם לא חייבים לשקר, ובעיסוק שבו כלי השיווק החשוב ביותר הוא המלצות מלקוחות מרוצים, גם לא כדאי לעשות זאת. אז אל תשקרו. תמכרו את עצמכם ביושר, ופעלו ביושרה, ולא צריכה להיות לכם שום בעיה עם זה.

3. זה לא אתי לגבות כסף ממי שצריך עזרה

המאמן עוזר לאנשים לפתור בעיות חמורות ומציקות שיש להם, ומשפר את חייהם. לרוב זה נעשה בדרך מהירה ואפקטיבית יותר מאשר האפשרויות החלופיות. המאמן נותן ערך, ותמורתו הוא גובה ערך בחזרה. מפני שאם לא, זהו היפוך המצב של אי-שיווק שבדוגמה הראשונה. הלקוח המסכן שלא יפה לקחת ממנו כסף הופך בפועל לגזלן הלוקח מאתנו את שעות חיינו ללא תמורה. מה בדיוק אתי בזה?  

מאמנים נותנים למתאמנים ערך שממשיך כל חייהם לאחר האימון. זו השקעה מעולה, ומותר למאמן לקבל משהו בחזרה.