כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    מסע חיי- פוסט 2 - השלה

    63 תגובות   יום שלישי, 15/9/09, 17:51

     

    שיקאגו, אשמורת בקר מאוחרת.  

    נכנסתי בשער מעצמה פצועה ורגישה לעצמה. כמתוכנן אחרי חמש שעות המתנה בהן שעתיים וחצי שניערו ממני את החשק להשיב יפה בסבלנות ובהבנה על כל שאלה של שוטרי הגבול, ואחרי שהפכו לי את הפק"ל ושלחו אותי בגרביי לצעוד על ריצפה מלוכלכת אל מתקן הבידוק, עליתי על טיסת 'מכסיקנה אייר' למכסיקו סיטי. 

     

    המטוס נחת באופן מושלם על אחד ממסלולי הנחיתה בשדה התעופה הגדול של מכסיקו סיטי. היציאה מהמטוס והמעבר אל בית הנתיבות נוחים. אך ככל שמתקדמים פנימה קצב ההליכה מועט. עד שיורדים בחדר מדרגות דחוס לאולם בו נחשפים לתור המשתרך כנחש ענק. אורך כל קטע תור עד הפיתול, כמאה מטר וכאלה יש למעלה מתריסר. בחשבון קל מדובר בקילומטר ומאתיים של 'עומדים' יותר מאשר 'מתקדמים' באולם ענק, שתקרתו נמוכה וקירותיו צבועים במכחולי אמני תרבות מכסיקו.

    כך שלוש שעות משש בערב. ראש התור התפצל מידי פעם לשלושה, לעיתים לארבעה או חמישה ראשים ומהם ניגש איש, איש ונבדק בביקורת הדרכונים, ביקורת איטית להחריד. עברתי ביקורת ופניתי אל אזור איסוף המזוודות. ראיתי את התרמיל שלי דחוס בערימה על מסוע מסתובב ומשכתי וגלגלתי אותו אל העגלה. פניתי אל עבר הבידוק המכסי במתקן השיקוף. מאחוריו במרחק קצר, עברתי תחת שלט היציאה אל אולם גדול של בתי אוכל וקפה קטנים, בנקים, משרדי מוניות, תיור והרבה אנשי ביטחון חמושים במדים שונים ובכמות גדולה מאד.  

    הטלפון הציבורי נמצא בדרך ליציאה מהאולם ולשם אני שם פעמיי, נושא על גבי תרמיל שמונים ליטר ועל חזי תרמיל קטן של שלושים ליטר ומשימתי הראשונה להתמקם ללילה הראשון. אני מתקשר לאכסניה טובה כהמלצת 'לונלי פלנט' בשם 'מונדה'. נמצאת לא רחוק מהסוקאלו היא הכיכר המרכזית. 'הוסטל מונדה' בפרסומיו, 'גם מסיע חינם מנמל התעופה ועד לפתח ההוסטל, כשעה נסיעה'.

    בשעה זו של לילה במכסיקו סיטי רצוי למבקר כאן בראשונה, לעשות זאת במונית לא לבד אם ניתן. במקרה הטוב, זה רק יעלה כפול. למטרו, ויכולים לספר לי מה שרוצים, לבד בלילה אני לא יורד ולא נוסע בו למרות מחירו הנמוך מאד, כשלושים סנט פזו. להשוואה, מחירה של נסיעה כזו במונית למעלה ממאה פזוס, (כעשרה דולר), תקציב עלותם של שני לילות 'לינה וארוחת בקר' בהוסטל טוב כמו 'מונדה'.

    שני לייצים שהגיעו במכונית פרטית, אספו אותי. שניהם מדברים בטלפון נייד צוחקים, צועקים מחלון הרכב 'לחתיכות' ברחובות העיר ומביאים אותי אל דלת ההוסטל בחיוך.

    נכנסתי למכסיקו בשערה הראשי, לבירתה. לא, קנקון ממש לא. הארץ גדולה מאד ובה כל כך הרבה לראות. ההוויה בה, הכל כל כך מעניין ומיוחד ושונה. הגעתי לכאן לטייל במרכזה ולרדת דרומה, להעמיק אל תוכה של היבשת המרכזית וממנה להמשיך לדרומית. יעד הטיסה הנוח במחירו כנקודת פתיחה, הביא אותי אל הארץ הזו להתחיל בה את מסעי בטיול.

    לכן חשבתי כי בעת הירידה דרומה לגואטמלה, כראשונה בארצות המסע שלי, אטייל מעט בחלק ממוקדי העניין הרבים בדרומה של מכסיקו באזורי יוקאטאן וצ'יפאס שהיוו חלק מצפון המושבה הספרדית הגדולה גואטמלה, לפני הפיכתם למכסיקו. מרכז אמריקה ודרומה, מעניינים אותי כתרמילאי יותר ממכסיקו. שמעתי להמלצת חתני שאמר 'ביקור במכסיקו לא יכול שלא יהיה דווקא צפונה ממכסיקו סיטי, בעיירה היפה 'סאן מיגל דה איינדה' הקולוניאלית, שנמצאת כארבע שעות נסיעה באוטובוס.

    משם, מערבה דרך ערים קולוניאליות צבעוניות ובעלות אופי ייחודי רק למכסיקו, מבין כל הארצות הלטיניות, כמו שש שעות נסיעה באוטובוס ל'גואנחוואטו' היא 'עיר המומיות' וממנה חמש שעות ל'גואדאלאחרה' העיר הסטודנטיאלית. משם כשש שעות ל'פוארטו וואייארטה', עיירת נמל אקזוטית קולוניאלית ומשם, סיכם ואמר 'רד דרומה לאן שאתה רוצה במרכז אמריקה'. מאחר וחתני עבד במכסיקו ומארחיו הראו לו מה נכון, אימצתי המלצתו ובדיעבד התבררה גם כטובה.

    למרות שחשבתי על 'שבוע, יום בכל מקום', בדיעבד שהיתי במכסיקו שלושה שבועות. כשליש מהזמן בפווארטו וואייארטה עיירת החוף היפיפייה וסביבותיה. בלילות, ה- מוקד לבילוי בכל סגנונות הריקוד והשתייה הקיימים ולמעשה, כאן השתחררתי לחלוטין. כאן הבנתי מה מהנה אותי בטיול כתרמילאי בודד, ואיך לנהוג כדי ליהנות בחודשים הבאים. הפנמתי כי מאד חשוב לוודא עם עצמך איזה טיול אתה רוצה לעשות  וזה יהיה הטיול שלך, רק שלך. מוואייארטה נסעתי דרומה יותר משמונה עשרה שעות באוטובוס איכותי, ליומיים באקפולקו. ממנה חזרתי מזרחה למכסיקו סיטי לפגוש משפחה של החתן הממליץ, לכבד אותם ולהמשיך הלאה. לדעתי אקפולקו לא מעניינת תרמילאים.

    בהחלט יעד לנופש זוגי מקסים, או עם חבורה שלמה. צוק הקפיצות לים לא משהו שכדאי לעצור שם עבורו. מכסיקו סיטי  עיר גדולה שמרכזה העתיק בנוי פירמידות בנות אלף מאתיים ויותר שנים. כנסיות ובניינים מצויירי קיר רובם של דייגו ריברה גדול ציירי מכסיקו, שצייר על קירות רבים ברחבי הארץ, ניצול וסבל של עמי האזור בתקופות השונות מאז הכיבוש הספרדי ועד לא מכבר.

    אישית אינני אוהב ערים בכלל ובוודאי לא כאלה שהפשע חוגג בהן ולא כיף להסתובב כמטייל בחופשיות. מבחינתי, מכסיקו סיטי היוותה חדר מנוחה ללילה הראשון. רק השכל הישר גרם לי לקחת טיול עיר מודרך ביום אחד, סיור רגלי מודרך ביום נוסף בעיר, וטיול אחד רכוב בסביבת העיר לראות אתרי מאיה מדהימים בעוצמתם, שירד האסימון.

    הוספתי יום חופשי לטייל לבד עם תרמילאים שפגשתי, ועשיתי 'וי'. ישבתי בפאב של ההוסטל, מקום קטן ונחמד על גג הבניין. שתיתי מיצים טבעיים ברחוב וכן,  גם אכלתי בבית האנדלוסי הכחול במסעדה העתיקה שבפטיו. ממש עתיקה, וממוקמת בבניין מצופה קרמיקה אנדלוסית בצבעי כחול לבן. תקרותיו קורות עץ מעוטרים בעבודת צדף וזהב ובין הקורות, קרמיקה צבעונית כאומנות אנדלוסית ממקור מוסלמי.

    חוויתי כבישים סואנים, טנדרים פתוחים המסיעים משפחות שלמות כערימה וללא בטיחות מינימאלית. חוויתי את חוויית הזיהום, הכיעור העוני וחוסר הבטחון מהפשיעה הגואה. ביקרתי במוזיאון הארכיאולוגי ובתערוכת אמני מכסיקו. טיילתי בפארק הענק, נסעתי במטרו כאילו הייתה זו רכבת שכונתית שלי. אכלתי 'טורטיות' שחורות מידי אינדיאניות הישובות על בירכיהן על פיסת בד פרוסה על רצפת רחבת הכיכר, עוסקות בטיגון וצלייה כשילדיהן קשורים על גבן. כך בסוקאלו, מול משרדי הממשלה וכך בכיכרות העיר.

    צפיתי בריקודים אתניים אל תוך הלילה ובטקסי תפילה וברכה עם שימוש באש עשן ונוצות ותקיעה בקונכיות ענק כבשופר, מבקשים תשלום בין תפילה לאל אחד וריקוד לאל אחר. ראיתי גם את 'ישו השחור' וביקרתי את רוב הקדושים בקתדראלות. ראיתי מסדרי צבא שגרתיים בסוקאלו ומשם הרחקתי אך מעט וישבתי על מדרגת אבן, אחת מאבני הפירמידות מימי המאיה. שמש צהריים האירה את האבנים האפורות ואני יושב שם, נזכר באור השמש הישראלית על הרחוב התל אביבי כשהייתי בן שלוש לערך...   

    ***

      

    שמש צהרים היכתה מעל ואורה צבע את מרצפות הבטון האפורות בצבע בהיר בוהק. ריח אדיי אספלט חם עלה מהכביש, העיק והיקשה על הנשימה. נהימת מנוע 'שסון' נשמעה ממרחק במעלה הדרך, 'אוטובוס קו חמש', הנה הוא.

    גגו האפור ממש מולי, למעלה. אך טרם נראה גופו של האוטובוס הנוסע ברחוב דיזינגוף אליו אני צועד, עולה ממתחם מכבי האש 'בזל' בתל אביב. חוזר אני מ 'גן חנה' אל ביתי הנמצא על גג בניין הצופה מלמעלה, מצפון דרומה אל חצר תחנת המשטרה שברחוב. 'יוסי פה עקום' גיחך כשנתפסה חולצתי 'החגיגית' בצמחיית גדר החי.

    רעש הקריעה בבד וכאב השריטה בכתפי נבלעו ברחש המחשבה במוחי 'יה, עוד לא החלפתי חולצה!' עת השתחלתי בכוח אל תוך סבך השיח המפריד בין חצרות הבניינים. בין הבניין שלי לבניין של ניצה חברתי האהובה. ניצה גרה בשדרות מצקין ממש מאחורי הבית שלי. לעגו של יוסי העליב והביך אותי. הוא היה חבר של אחי הגדול ובן גילו, שנתיים מעליי. הם היו גדולים ומרוחקים. למדו כבר בבית ספר בכתה ב'. היו הולכים הרבה יותר רחוק מהתחום המותר לי בשדרת מצקין. הם היו הולכים עד לבית ספר 'דוגמא' ברחוב בן יהודה, מעברו השני של הכביש. רחוק מהשדרה, מהבניין שלי, רחוק מהגן שלי בבזל.

    רחוק ממני. הם היו משחקים בחצר הבניין שלנו ולפניו ממזרח על מדרכת רחוב דיזינגוף ואני בצד האחר בשדרה ממערב. אחי הגדול, הבכור, לא רצה שאהיה לידו ושילח אותי מיד כשראה אותי יורד מהבית. ליבי היה נחמץ. ניסיון המעבר בין השיחים, צלח. אמנם קצת חבל שיוסי גילה, אבל בעצם הוא ילד טוב. רגיש. כמוני בעיני אחי, הוא הרגיש נחות מחבריו. לדעתי, כי היה לו פה עקום ועין מעט פתוחה יותר. אמרו שזו בעיה של עצב פגוע בפנים וזה יכול לקרות לכל אחד.  אני חשבתי שעצוב לו. ראיתי בו ילד אחר. לא 'חבר של אחי שלא רוצה אותי', אלא ילד שהרגיש כמוני. כי הרגשתי שהיה מזדהה איתי ברגע שאחי היה מעליב ומגרש אותי. בעצם לא. לא חששתי שיוסי 'יגלה' על המעבר, כי הוא הבין אותי. ידע שזה 'מעבר סודי' שלי.

    פירצה נהדרת ומוחבאת היטב. בדיוק מאחורי קיר הלבנים ששימש מסתור לפחי הזבל החבולים. לא השתמשנו אז במילה 'אשפה'. בארץ ישראל הצעירה בת העשר, היה מקובל השימוש במילים מהשפה הערבית המדוברת. מילים כאלה שימשו את יושבי הארץ גם בכפרים ובקיבוצים. 'שאריות מזון' שימשו לדישון, 'לזיבול' גינת ירק בחצר הבית. לדשן קראו 'זבל'. בעיר, לזבל לא היה כבר תפקיד, ולכן הושלך לכלי עשוי מתכת, פח. מכאן נגזר שמו, 'פח'.

    את אזור הפחים הקיפה 'חומת' לבנים לבנות. גובהה מעט מעל גובה הפחים. במתחם הזה, היה ברז מים לשטיפת פח הזבל הביתי. הפח שהיינו מורידים בו את הזבל למטה. למקום קראנו 'פחי זבל'. ברז המים 'בפחי הזבל', היה 'כמקווה' מי השתייה הצוננים כששיחקנו בחצר. המים היו קרירים תמיד. נכון, גם ריח רע של זבל היה שם. אבל עדיף היה לשתות 'למטה' בפחי הזבל, מאשר לעלות למעלה, לדירה.

    כאמור, גרנו בקומת הגג מעל שלוש קומות הבניין וקומת החנויות. מעלית לא הייתה אז בארץ ישראל כולה. ידעתי שאיענש. כי לא שמרתי על החולצה החגיגית שלי שעברה אליי מאחי הגדול. היה לי ברור כי 'מקרה כזה' שלא החלפתי בגדים, מבגד חגיגי לבגד משחק, הוא 'חמור', הגם שהתוכחה כבר קיימת עמוק בבשר כתפי, עובדה שעשויה להקל מעט מהעונש שאקבל. אם כי בכלל לא מובטחת הקלה. אבל שווה הייתה ההרגשה, כאשר רותי, אמה של ניצה חברתי האהובה, קיבלה אותי בחיבוק חזק וליטפה את ראשי בחום, בה בעת שאמה שלה, סבתה של ניצה הצחקנית, יישובה הייתה מחייכת אליי בהנאה מרובה, מעודדת מכוונתי להגיע גם אליה לנשיקה במצח, מגע מרענן ומשמח עבורה. 

    ניצה לא תמיד הייתה בבית. כשהגעתי, לעיתים כבר שיחקה בשדרה עם ילדי מצקין. הפעם, לא הייתה בבית. רותי ראתה את הקרע בשרוול חולצתי וקראה "אוי נפצעת?" ואני שרציתי כל כך לראות את ניצה, הסתלקתי תוך שאני קורא מעבר לכתפיי "לא, זה מזמן". אביה של ניצה רמי, היה נהג 'אגד'. איש גבוה בעל רעמת שיער שחור ושפם דק מעל שפתו העליונה. צחק המון. אהב לצבוט לי בלחיים ולומר לי "שייגץ!" -, על אף שארץ ישראלי היה ולא דיבר יידיש, אלא עם חמותו אמה של רותי, שלא עבדה מחוץ לבית.

    קיוויתי שרמי לא יהיה בבית כשאני בא לשחק עם ניצה. שנאתי את הצביטה הזו שהייתה כואבת למשך זמן רב, הרבה אחרי שעזב אותי כשעיניי נוצצות מדמעות הכאב. אבל אהבתי את ניצה 'נורא'. הורי היו צעירים, בגילם של רמי ורותי וחברים שלהם. אבי בן עשרים ושמונה למד ועבד כנהג אוטובוס. אימי בת עשרים וארבע הייתה פקידה במשרד פרסום.

    אחרי שבע שנות נישואין היינו להם שני בנים, אחי בן השש ואני בן הארבע. ביתנו היה דירת שני חדרים על גג בניין בדיזינגוף. חצי גג היה מרפסת גדולה מרוצפת וקירותיה הנמוכים כמעקה רחב מסויד לבן. לובן הסיד, כיסה את צבעה השחור של הזפת שקצותיה העולים מעט אל הקיר, אינם מסוידים. זה היה ביתי. עבורי היה מספיק גדול. אני לא זוכר שחשתי צפיפות. להוריי, היה זה 'סידור לא רע בינתיים'. 'בינתיים', כי צריך לטפס ארבע קומות. 

    יום קיץ ישראלי חם. ריחו של הגג המסויד, נמהל בריח אדיי הזפת. אני מביט אל הרחוב ובפי טעם סיד. גובהי הנמוך איפשר לי טיפוס על שרפרף, שאני נשען אל עובי קורת מעקה הבטון המטויח המסויד לבן ושפתי נוגעת בו. ג'ני כלבת הבוקסר שלנו המליטה אתמול 4 גורים קטנטנים וחמודים וחשבנו שבמרפסת, באוויר יהיה להם נעים. ג'ני לא הספיקה להעביר את גוריה לפינת הצל, זה שעבר על פי תנועת השמש למקום אחר. גוריה נחשפו לחומה, התייבשו ומתו.

    נורא חמודים. קטנטנים היו אפילו בידיי שלי. נעצבתי. עליתי על שרפרף העץ בצידה הדרומי של המרפסת, נשענתי אל מעקה הבטון והבטתי למטה אל חצר תחנת המשטרה. שם, בחצר התחנה, הסתובבו במעגל 'אנשים מבוגרים'. ראיתי אותם מלמעלה, ראש וכתפיים. שוטר עומד שם, שעון אל הקיר. 'טיול בוקר בחצר חדר המעצר', כך אמרו לי הוריי על מה שאלה בחצר עושים.

    כל פעם, בצהרים כשהיה לי משעמם הייתי מביט אל החצר הזו. עדיין משעמם. הלכתי לרחוץ כלים. אהבתי לשחק בנוזל הסבון הירוק 'אמה'. סבון כלים בבקבוק זכוכית שקופה עם פתקית מצוירת, גברת עם סרט לבן מנוקד אדום ושמה, אמה. גורר הייתי את שרפרף העץ מחדר הרחצה 'ממתחת לכיור' אל מטבח הבית אל הכיור הגדול. מביט אל תוכו לדלות ממנו 'טפאל'ה' ביידיש ובעברית 'סיר קטן', צלחות וקצת מזלגות כפות וכפיות. בסכינים לא נגעתי, אסור לי.

    שיחקתי בסבון ובמים ובננס, שמה של 'הליפה הברזלית' בה השתמשתי לניקוי. אז לא היה 'סקוטש'. 'ליפה' היה שמה הערבי של ברזלית הכלים 'ננס'. כי לפני הברזלית השתמשו בליפה טבעית עשויה מרקמת השלדה של פרי יבש. 'ברזלית' היה השם העברי החדש של הליפה שהשם המסחרי שלה 'ננס' היה גם מצויר על גבי 'חובק' הנייר שחבק אותה. היה ציור של גמד בכחול לבן, חבוש מצנפת ראש אדומה. בלוני הקצף וריח הניקיון הסיטו את מחשבותיי העצובות מאובדן הגורים שאימי לקחה מהבית. גם ג'ני הייתה עצובה ושכבה בצל. בוכה, חושבת על גוריה. 

    'אולי זה עונש שקיבלתי'... כי אתמול בצהרים כשסיימתי את הגן והלכתי הביתה, בדרך נכנסתי אל חצר המאפייה שהייתה מול 'גן חנה' בבזל, ליד 'תחנת מכבי אש'. רציתי 'להסתכל' כשהם מכינים בצק. כשיצאתי החוצה, 'לקחתי בלי רשות' חופן מלח מקילוח דק שנשפך החוצה דרך חור קטן שהיה באחד השקים. פחדתי נורא שיכעסו עליי בבית. אז הטמנתי את המלח בבור שחפרתי בערימת חול שהייתה בחצר של התחנה. לכן, חשבתי 'אולי זה עונש מאלוהים שהחליט לקחת ממני את הגורים'. הסתיימה שנת הלימודים ובחופש הגדול הודיעו לנו הוריי 'עוברים לגור בבית חדש ברמת אביב, ולכן בכתה א' לא אלמד בבית ספר 'דוגמא' כמו שרציתי כבר כל כך הרבה זמן, אבל גם אחי הגדול לא. 

    שנינו נלמד בבית ספר אחד, אחר, רחוק מהבית. יותר מהמרחק של בי"ס דוגמא מביתנו בדיזינגוף. אצטרך ללכת הרבה ברגל. אבל, במשך הזמן ייבנה עוד בי"ס, קרוב יותר לבית החדש שם נמשיך ללמוד שנינו יחד ונלך יחד לבית ספר וחזרה'. כשהייתי כמעט בן חמש ובמשך חצי שנת לימוד בכתה א", נסעתי באוטובוס מתל אביב לרמת אביב. נהגי האוטובוס הכירו את אבי והיו מורידים אותי מול 'הקיצור' אל ביה"ס 'אילנות' ברחוב ברודצקי ואוספים אותי באותו מקום, רק ממול, מעברו השני של הרחוב הרחב. 

    למורה שלי קראו גילה 'שנורא' אהבתי. כך ובמשך חצי שנה עד שביתנו החדש היה מוכן ועברנו כולנו לגור ברמת אביב. אחי, הצעיר ממני נולד. אני כבר לא הקטן. עברנו הורי ושלושתנו והייתה שנה של כיף. גרנו בבית עם קומה אחת בלבד, על הקרקע ועם חצר גדולה בשכונה של 'סופרים ואמנים'. שתלנו שיחי הדס עם ריח טוב סביב החצר ובה שתלנו המון זני ורדים בצבעים שונים ופרחים לאורך השבילים ודשא ועצים לצל ועוד מיני שיחי גדר עם אשכולות פרחים אדומים ואחרת, קוצנית עם פרחים לבנים. בקיץ היינו משחקים בצינור המים ומתיזים אלה על אלה ובו בזמן משקים את הדשא. לא פעם שכחנו לסגור את חלונות הבית והיינו 'חוטפים' כי הרטבנו הכל.

    בשכונה היה כיף. ברחוב הצר שהיה בין בתי השכונה מדרום לביתנו, היה כביש אספלט סלול היטב ומדרכות עם אבן שפה כתומת זווית ומרזב בטון לנגר מי הגשם. כדורסל או אפילו כדור רגל מנופח היטב, השלים את 'מגרש המשחקים' החדש המשמש לנו למשחקי 'סטנגה'. משחק בו עומדים שניים בשני צידי הרחוב וזורקים כדור בקשת, כך שיפגע בזווית שפת המדרכה ויחזור לידיי הזורק. כל עת שהכדור חזר אל הזורק, נספרו נקודות. כך עד 12 כניצחון. זורק שהכדור לא חזר אליו, היה מפסיד תור והכדור היה עובר אל השני.

    אז, לא הייתה מכונית לאף אחד בשכונה. ברחוב הצדדי הזה מדרום לביתנו, לא נסעו כמעט בכלל כלי רכב, מלבד אופניים והכביש ברחוב כולו היה כמגרש משחקים סלול למשחקיי כדור, להקפצת מקל כמו 'דודס' ולנסיעה בסקייט'ס (כיום שמם גלגיליות), גם כנגררים אל 'סבל אופניים' ליצירת 'שוונג' (יידיש), קרי, לתנופה ולקפיצה ממקפצה עשויה 'פלאטה'. כלומר לוח עץ רחב, מוגבה בצד אחד על לבני בנייה.

    בצפון, מצדו השני של ביתנו, מול החצר היה מגרש ריק. שם שיחקנו 'גוגואים' ו 'ג'ולות' שם גם עשינו 'קומזיץ'. הדלקנו מדורה סתם ככה ובוודאי בכל ל"ג בעומר.  המילה 'קומזיץ' למי שלא יודע, פרושה ביידיש 'בוא-שב' בשתי מילים 'קום' ו-'זיץ'. היינו משחקים כמו 'תופסת' 'מחבואים' ו-'הנדזאפ', (באנגלית שתי מילים 'הנדס'-'אפ', ידיים למעלה). שיחקנו במתחם הענק של בית הספר התיכון 'גימנסיה אליאנס' שסביבו הייתה חומה גבוהה.

    בצמוד ולאורך החומה בתוך חצר התיכון, היו שיחים סבוכים מכסים תעלת ניקוז רחבה. אלה היו מעבר החומה, מיד ובסמוך לבנייני השכונה שלנו, מעבר לכביש ברחוב רדינג הרחב. מול הבית שלי ממזרח ומצפון לבית 'הערבי'. למרות הציפיות, עדיין לא הוקם עבורנו 'החדשים' בי"ס חדש בו היינו אמורים ללמוד על פי אזור המגורים שלנו, ולכן למדנו בשתי משמרות. משמרת בוקר בה למד אחי הגדול בכתה ג' ומשמרת צהרים לשכמותי, אליה הלכנו לקראת השעה אחת וחצי שתיים בצהרים, בזמן שחזרו תלמידי משמרת הבוקר.

    כך נוצלו אז המבנים של בתי הספר לכמות תלמידים גדולה בהרבה, מבלי להצפיף כיתות. ממזרח, מול ביתי מעברו השני של רחוב רדינג הרחב, עמד כאמור 'הבית הערבי'. בית נטוש, סביבו 'ג'ונגל' עם בוסתן עצי פרי מכוסים במטפסים מסוגים שונים. כמה דקלים זקופי קומה בצידיו והמטפסים גם מטפסים אליהם. הבית הרוס בחלקו ומשפחת 'אריאלו' להם מספרה בשמם, גרה בקומה הראשונה ובחזית דירתם המספרה. מעליהם במזרח, גרה משפחה נוספת. חלונות מערב הבית הערבי, משקיפים אל ביתי מקומתו השניה. בבית הערבי היה 'הקן' של תנועת הנוער 'השומר הצעיר' שנקראה 'השמוץ' בקיצור. 'שמוץ' ביידיש -, 'לכלוך' בעברית והמבין יבין.

    כלומר, מי שחבר קיבוץ השומר הצעיר הנחשב להתיישבות סוציאליסטית קומוניסטית או בתנועת הנוער שלה, נחשב 'מלוכלך' כי 'הם' קומוניסטים. לא היה לנו קשר ערכי לחברות 'בקן' תנועת נוער. בוודאי לא בגילנו הצעיר ועד לשכבת התיכונים. 'קיני' תנועות נוער היוו מקום 'מעשיר' לילדים ולמקום 'המעסיק' אותם במקום 'להסתובב סתם'. אם היית בתנועה כל שהיא נחשבת לילד במסגרת, להבדיל מילד רחוב. הרבה לפני שהוקמו מתנ"סים. לכן, אני והילדים מהאזור שלי ממערב ומדרום לגימנסיה אליאנס, היינו בשמוץ.

    אלה הגרים הרחק מצפון לגימנסיה וממזרח לה, היו בתנועת הצופים. כי הקן שלה, היה ממזרח הרחק על גבול הכביש, שמעברו חורבות ובתי הכפר הערבי 'שייך מונס' שם, הוקמה אוניברסיטת תל אביב. בדרך לקן הצופים, בפינת הרחובות הארוכים ברודצקי - רדינג, לא רחוק מהבית של שרת החוץ הגב' גולדה מאיר, היה קיוסק שמכר פלאפל בימי שלישי ובמוצאי שבת. אלה היו גם ימיי פעילות תנועות הנוער והמריץ רבים מחבריי ללכת 'גם מרחק רב כמו בוגרים' ולהעדיף את הקן של הצופים כי 'יש גם פלאפל בדרך', בנוסף על 'מדים כמו גדנ"ע' שדומים היו אז למדי צה"ל (אז עוד היו בצה"ל מדי חקי בקיץ ובחורף מדי זית מצמר).

    החיסרון הגדול בתנועת הצופים היה 'שצריך לקנות מדים. חולצה ומכנסיים וכובע טמבל חאקי, ועניבה צבעונית...לפי השכבה וגם סמלים'. בשמוץ לעומת זאת, קיבלנו חולצה כחולה עם שרוך לבן חינם. יכולנו לבוא עם כל סוג וצבע של מכנסיים וכובע טמבל רצוי כחול אבל כל צבע היה טוב העיקר חבוש בכובע כתנאי לפעילות מחוץ 'לקן' בשטח. לרובנו היה מכנס קצר, כחול וגם חאקי וגם ארוך כחול אחד לפחות. כובע טמבל גם ולא חשוב הצבע. שילמת עבור החולצה 'כשההורים יכלו' אם יכלו בכלל. אם לא התאפשר להורים, לא שילמת. אבל עם 'חלוצה כחולה' היית לבוש בתלבושת האחידה המלאה. יתרון גדול. אותו דבר היה בתנועת 'העולים'. רק שצבע השרוך היה אדום.

    אבל משום מה כמעט אף אחד לא הלך לשם. אותה חולצה כחולה וסרט אדום הייתה לתנועת ההתיישבות העובדת, אבל הם היו במושבים. לבית"ר לא היה אז סניף תנועת נוער ברמת אביב. בדיעבד תנועת החרות בישראל הצעירה נחשבה לקיצונית ימנית, 'מחתרתית אסורה משהו'.

    בסבך הג'ונגל בחצר הבית הערבי, נהגנו כל ילדי השכונה לשחק 'מחבואים'. צהרי יום חול ואני צועד לבית הספר 'אילנות' למשמרת צהרים. עובר מצפון לבית הערבי בשביל צר ומתפתל לאורך הסבך. עוקף אותו, מקצר את מסלול ההליכה לביה"ס. פתאום, אני חוטף מכה איומה בפני ושומע קול ריסוק.

    נפגעתי בפניי בעוצמה רבה מעצם כהה. למעשה, נפגעתי גם בראש וגם בעין ימין, נפלתי מתפתל מכאב וזעקותיי הגיעו עד לבתי השכונה שלי מעבר לכביש. שכנתי, ג'ינג'ית כחולת עיניים עילית שמה, רצה אליי הרימה ולקחה אותי אל ביתי. למזלי, הוזעק אז כבר היה להורי טלפון בבית (!) וכמו להם, לאחרים בשכונה. מישהו הזמין כבר אמבולנס שהגיע מהר ובמקרה לגמריי עם רופא עיניים.

    בתוך כדי נסיעה לבית החולים, לחץ הרופא את עיני הימנית במיומנות והחזירה לחלל גלגל העין מהלחי. בבית החולים אני מובל אל רופאי עיניים, עובר מיני בדיקות במכשירים קרים וגדולים המאירים אל תוך עיניי ומכאיבים לי. הוחלט שאשאר ואושפזתי בבית החולים. נאלץ להתקלח בחדר רחצה גדול לבן קר ומנוכר. מולבש בפיג'מה עליה ציורים דהויים והיא פתוחה לגמריי מאחור. אני, ללא תחתוני. החלוק נקשר בקושי בשרוך אחד כי חסרים בו שרוכים. מכניסים אותי לחדר גדול ומלא מיטות ברזל לבנות.

    משכיבים ומכסים אותי עוד ועוד עד שהפסקתי לרעוד. שוכב מכורבל בשמיכות צמר ירוקות וסדין לבן מפריד ביני לבינן. סדין מוקשה כקרש מרוב עמילן עד שאני חש את קיפולי הגיהוץ. ממש. עיני וראשי חבושים ומראי כשולטן טורקי באירוע חגיגי. כולי כואב ודקירות חזקות בעיני. עיגולי אור חזק עוברים עולים ויורדים בראשי. 'זעזוע מוח וסדק בגולגולת ובמזל גדול יראה בעין טוב כמו תמיד...' אמר הרופא לאימי היושבת וחיוכו המרגיע, מיטשטש לי, קולו הולך ונעלם.

    התעוררתי לתיפוף צעדים על רצפת המסדרון המבריק ולקולות מלחשים סביבי. חבריי מהשמוץ בחולצות כחולות ושרוך לבן ומדי חאקי וצעיפים צהובים וגם כמה בחולצות פסים רגילות, בנים ובנות, עומדים סביבי ממרחק. על פני כולם מבט מבוהל. חלקם אפילו בוכה בדמעות. מחייך ומביט בהם אחד אחת ורואה איך מעלים גם הם חיוך. אט, אט, כולנו מחייכים במבוכה ואף אחד לא אומר כלום. אני שואל אותם 'ראיתם במרפסת, יש שם המון כסאות, תביאו'. אחות ניגשת אלי, מרימה ומניחה תחת ראשי בזהירות עוד כרית ואומרת 'באו לבקר אותך ואתה שולח אותם למרפסת'.

    אני חושב לי איך לקום בלי 'שיראו לי' כי החלוק פתוח. 'אה, אה, אה...' קראה האחות ואמרה 'לא, לא, חשבת לצאת איתם למרפסת?!-, לאאא, לא חמודי אתה צריך לנוח בשכיבה לפחות עשרה ימים. היה לך 'אירוע ראש קשה' כמעט נגמר באסון גדול" ...

    והנה נכנסת המורה גילה. ידיה מלטפות את ידיי ברוך, שואלת,"מי עשה לך כדבר הזה, זו לא שובבות זה ממש פשע ?! " קבעה. 'נעים' חשבתי מתמסר למגעה. "אני צריכה אותך בכתה, בדיוק רצינו לקשט. כולם ציירו לך ברכת החלמה מהירה"..., הנה הם קרבים אל המיטה ומנסים לפלח את טבעת המבקרים סביבי.

    הבטתי וראיתי שכמעט כל ילדיי הכתה באו. מביאים לי עשרות ציורים המאוגדים בסרט אדום ובעמוד שער. עליו נרשם נושא הציור 'לחברינו היקר, איחולנו להחלמה מהירה'. בציורים, בדרך כלל דמות קטנה עם ראש חבוש תחבושת מוכתמת דם. ברקע אמבולנס רופאים ואחיות. ציירו גם את קול הצופר המיילל, "וואהו וואהו". הביאו שוקולדים. המון שוקולדים וזר פרחים קטן. אימי הניחה כבר את זר הפרחים בצנצנת מים והרחיקה אותה ממיטתי אל ארונית הבגדים הלבנה. 'שיוכל לנשום חמצן' אמרה.

    סביבי תלמידי הכתה, חברים ובני משפחתם. הוריי, אחיי, שכנים, חברים ומדריכים מהתנועה. שוטר ושוטרת שאני לא מכיר מבקשים סליחה...    

    ***  

    "פורפאבור סניור".... אני מרים מבט ולפניי שני שוטרים, 'יס' אני עונה באנגלית, סוקר את שני שוטרי הסיור של משטרת מכסיקו סיטי. הם, במדים שחורים ונעליים גבוהות חגורים חגורה לבנה על מותניהם עם פאוץ' לבן המשמש לפנקסים ואקדח מונח בנרתיק לבן. 'נתקלנו' חשבתי, הם לא יודעים אנגלית ואני עדיין לא מבין, אלא, מספר מילות קישור או פניה כמו 'בבקשה אדוני'. בחילופי תנועות וחיוכים הם מבקשים ממני 'שלא להיות לבד, מרוחק מאזור של אנשים. להשתדל להתערב בקהל או, ללכת עם עוד שניים שלושה. אבל לשבת לבד במרחק מהסוקלו באתר העתיקות, זה מסוכן'. דווקא הערכתי את האזהרה וקמתי ללכת כשהם מהלכים במרחק סביר ממני, שומרים עליי עד שאגיע לאזור בו רבים הולכי הרגל. התקרבתי אל מוכר תירס העומד עם עגלתו, נראית כקטר קיטור ישן שארובתו פולטת עשן שחור אפרפר, עקב שריפת עצי ההסקה, בם מרתיח הרוכל את מי בישול התירס המדיף ריחו, העולה באדי המים ונישא אל אפי. קניתי לי תירס, התיישבתי על הרצפה נשען אל גדר הקתדראלה, מתבונן בערב רב של בני אדם. חוזר למחשבותיי וזיכרונותיי כמתבונן באלבום ילדות שנשכח 'בבוידם' (חלל הגג) בין רעפי החרס המונחים על שידרת קורות העץ, לבין תקרת הרביץ העדינה המתוחה על פרופילי עץ לרוחב הגג.  

    ***

      ..."סליחה", שוב חזרו השוטר והשוטרת שאתו, מבקשים ממני עתה להיזכר ולענות, שואלים שאלות לחקור 'מה קרה? איך? מה ראית ומה אתה זוכר'... אגב כך, כל המבקרים שסביבי נפרדים ועוזבים והנה אני לבד. מביט בציורים, אוכל שוקולד ושותה מים עם תרופה שמגישה לי אחות.

    אחרי ימים רבים של מבקרים וביקורי רופאים ותחבושות מתחלפות, משחררים אותי לביתי 'בתנאי', 'אני מחויב לחבוש רטייה על העין, כמו משה דיין הגיבור הלאומי'. כך, לשנתיים ימים. הורי הילד שזרק אליי 'משאבת פליט' ישנה, זו שפגעה בראשי, היו גם הם בבית החולים והביאו לי משחק שח ודמקה בקופסת עץ קטנטנה, שצידיה עשויים לוחות פליז מודפס בשחור לבן ודמויות עץ מונחות בה במגרעת. 

    העברית הייתה קשה להם. בביקוריהם ניסו לדבר איתי אנגלית ועברית מאולצת. אנשים טובים. הילד התבייש ואולץ לבוא ולהתנצל. 'סתם זרק בצחוק'... אמר. ביום אחד, כל משפחתו עזבה במפתיע את הארץ וחזרה לארה"ב. 'פחדו מתביעה' שמעתי את הורי וחבריהם מדברים, ואני תמיד חשבתי שהלוואי והיה זה מטיעון אחר.

    רטייה שחורה על עין ימין כגיבור הלאומי משה דיין, שבתי לחיי ילדות ושובבות. נהנה מתשומת לב רבה ומוכר בכל מקום שאני מגיע אליו על פי סיפור 'האסון שנמנע', ומקבל ברכות החלמה רבות מידי יום, וכך לאורך זמן רב.

    (משאבת פליט - הבהרה: המילה פליט ב-'פ' לא דגושה. מתקן רב פעמי לריסוס, כמו מיכל ריסוס נגד ג'וקים או יתושים. היה מיכל קטן ומשאבה כמו משאבה לניפוח גלגל אופנים או כדור. היו ממלאים במיכל חומר ומנפחים לחץ אוויר במיכל. הרסס היה יוצא מפיה בקצה). 

    ***

    באחד מימי החורף, חבריי ואני בונים רפסודה. לשוט בה במימי השלולית העמוקה, לא הרחק מהבית. ליד הכביש הראשי חיפה-תל אביב. מעבר לכביש אזור 'החולות'. 'שדה דב' בסיס חיל האוויר ונמל תעופה אזרחי קטן על מסלוליו. מעברם מערבה, חוף הים חוף תל ברוך. חבריי ואני 'פילחנו' מבניין בבניה 'פלטות', לוחות עץ סנדביץ' ארוכים ורחבים. קשרנו אותם מעל חביות ברזל ריקות.

    לקחנו 'סנאדות' שישמשו לנו משוט או נכון יותר, מוט דחיפה. (סנאדה- מוט עשוי ענף עץ ישר וארוך המשמש לתמיכת שתילי עצים נטועים). 

    עם הרטייה 'שאסור להרטיב', אני עולה על הרפסודה, עומד עליה ודוחף בסנאדה את הקרקעית הבוצית ומשיטה אל לב השלולית העמוקה. 'בפלופ' אחד נפלטות כל החביות מהמים ומקפצות אל על ואני עומד על לוח עץ שוקע אל תוך מי השלולית. עומקה כגובהי אז, כמעט. אני שחיין טוב, אבל כלל לא הייתי צריך לשחות. צעדתי בבוץ ויצאתי מתפוצץ מצחוק והנאה אל מחוץ לשלולית.

    חבריי ואני מתמוגגים, מחליטים לקשור את החביות שוב. הפעם 'הרבה יותר טוב' ולשוט. עושים זאת ומצליחים לשוט כמה דקות. עד שגם חבריי עימי, עומדים על לוחות עץ השוקעים במהירות והחביות מזנקות ומקפצות וצפות סביבנו על המים החומים מסחף בוץ. גשם זלעפות יורד עלינו, שוטף אותנו מבוץ. בוץ מאדמת חמרה אדומה, כיסה גם את ראשינו

    דרג את התוכן:

      תגובות (63)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/9/09 16:11:

      צטט: אדריכלית עדנה מור 2009-09-21 15:40:17

      דרור, טקסט ארוך אך שווה.. שנה טובה ומתוקה לך , לבני ביתך ולכולנו כאן בקפה! נשיקה

       

      תודה רבה עדנה. היית חסרה כאן :)

      דרור, טקסט ארוך אך שווה.. שנה טובה ומתוקה לך , לבני ביתך ולכולנו כאן בקפה! נשיקה
        19/9/09 14:26:
      •  תודה רבה גם למככבים השקטים
      • 1
      • ami10
      • 15/9/09 20:07
      • 1
      • OR37
      • 17/9/09 01:01
    •   17/9/09 12:06:

      צטט: naomi P 2009-09-17 12:01:35


      מחבקת ומנשקת אותך על מה שאתה

      ועל המסע הקסום שלקחת אותי

       

      ומייחלת לשנה בטעם דבש

      והמון שפע*

      שפע בשפע בשפתי פשע מסרט מצוייר

      חיבוק

        17/9/09 12:04:

      צטט: חן-לי 2009-09-17 08:11:46


       

      תודה רבה

        17/9/09 12:01:


      מחבקת ומנשקת אותך על מה שאתה

      ועל המסע הקסום שלקחת אותי

       

      ומייחלת לשנה בטעם דבש

      והמון שפע*

        17/9/09 08:11:

        17/9/09 01:07:

      צטט: דיקלה5 2009-09-16 17:58:37


      נעים להכיר...

      לך *

       

      סליחה ברחת לי....

      יופי :))

      תודה

        17/9/09 01:01:

      צטט: מרוית באהבה... 2009-09-17 00:05:17

      יופי של מסע.

      יופי של חוויות.

      מרתק!

      שתהיה לכולנו שנה טובה,
      שנת שלום וברכה,
      שנת שגשוג ופריחה,
      שנה פסטוראלית,
      שנת הגשמות,
      של כל המשאלות,
      של כל החלומות,
      שנה של בריאות,
      שנה של שלווה,
      שנת שפע של אור,
      שנה מלאת אהבה,
      שנה אידיאלית,
      שנה לנשמה.

      בקיצור... שתהיה לנו
      שנה מדהימה.
      באהבה רוית...(-:

       

       

      תודה רבה רווית ושנה טובה לך
        17/9/09 01:01:

      צטט: בוקיה 2009-09-16 21:17:56

      סיפור המסע שלך בדרום אמריקה עם סיפורי הילדות

      מרתקים ומסקרנים.

      שנה טובה לך ולמשפחתך בוקי

      תודה רבה ושנה טובה

       

        17/9/09 01:00:

      צטט: ארנה א 2009-09-16 19:24:07

      ככה לקפל את כל החיים והזכרונות כל כך ממשיים.

      אהבתי את אופן יצירת הסיפור - עבר והווה.

      אכן, מסע חיים.

      תודה רבה ארנה

       

        17/9/09 01:00:

      צטט: טהור 2009-09-16 16:31:59


      פוסט מיוחד

       

      קראתי בשקיקה ובהנאה

       

      הזכרת לי מספר חוויות מילדותי

       

      וכן את אקפולקו בה נפשתי בשנת  1986

       

      שתיהיה לך שנה מתוקה ,מעניינת ומוצלחת

      תודה רבה לך טהור

       

        17/9/09 00:05:

      יופי של מסע.

      יופי של חוויות.

      מרתק!

      שתהיה לכולנו שנה טובה,
      שנת שלום וברכה,
      שנת שגשוג ופריחה,
      שנה פסטוראלית,
      שנת הגשמות,
      של כל המשאלות,
      של כל החלומות,
      שנה של בריאות,
      שנה של שלווה,
      שנת שפע של אור,
      שנה מלאת אהבה,
      שנה אידיאלית,
      שנה לנשמה.

      בקיצור... שתהיה לנו
      שנה מדהימה.
      באהבה רוית...(-:

        16/9/09 21:17:

      סיפור המסע שלך בדרום אמריקה עם סיפורי הילדות

      מרתקים ומסקרנים.

      שנה טובה לך ולמשפחתך בוקי

        16/9/09 19:24:

      ככה לקפל את כל החיים והזכרונות כל כך ממשיים.

      אהבתי את אופן יצירת הסיפור - עבר והווה.

      אכן, מסע חיים.

        16/9/09 17:58:


      נעים להכיר...

      לך *

        16/9/09 16:31:


      פוסט מיוחד

       

      קראתי בשקיקה ובהנאה

       

      הזכרת לי מספר חוויות מילדותי

       

      וכן את אקפולקו בה נפשתי בשנת  1986

       

      שתיהיה לך שנה מתוקה ,מעניינת ומוצלחת

        16/9/09 14:17:

      צטט: fanny-li 2009-09-16 14:03:59

      נהנתי לקרוא שנה טוב לך חבר.

      שנה מיוחדת במינה

      שנה של אושר אהבה

      שנה ממש ממש טובה.

       

      אני שמח שנהנית פאני, ושתיהיה לך שנה טובה מתוקה ונפלאה ממש כפי שאת מאחלת לאחרים 

        16/9/09 14:16:

      צטט: or-ly22 2009-09-16 13:57:45


      תענוג לקרא,

      קראתי כמעט עד הסופ

      אשוב לקרא את ההמשך.

      *

      אורלי יקרה,

      אשמח אם אדע שאת קוראת מראשית המסע וצומחת אל תוכו בהנאה גדולה איתי.

      אדרבא,

      תודה רבה

       

        16/9/09 14:14:

      צטט: אהרון... 2009-09-16 10:30:42


      שני מסלולי חיים מרתקים - כאן, בחלקת הארץ הזו ובצד השני של הגלובוס.

       

      שנה טובה וגמר חתימה טובה.

       

       

       

       

      תודה רבה אהרון. המון תודה לך שנה טובה.

       

        16/9/09 14:13:

      צטט: ש.ר.ה 2009-09-16 08:37:50


      מרתק

       

      נהדר. שמח שאת כאן 

        16/9/09 14:13:

      צטט: נסים גבאי 2009-09-16 08:26:51


      רק אתה מסוגל להוציא אותנו ממציאות אחת בארץ

      לחלום אחר שלא כולנו נזכה לו

       

      שנה טובה

      וואו נסים,

      אתה מחמיא לי בגדול.

      יש עוד רבים וטובים ממני.

      אבל אני מאד שמח לקבל תגובה כזו, זו זכות.

      תודה רבה ושנה טובה 

       

        16/9/09 14:11:

      צטט: forte nina 2009-09-16 08:11:11

      זה המסע.

      כי מי אנחנו ללא זכרונותינו

      וללא הבנת השורשים משם ינקנו?

      זכרונות מרגשים..יש בהם הרבה לבד

      אם לא בדידות.אך כך אנחנו מתוודעים

      לגבולות העצמי. כי באמת אנחנו לבד.

      אך מסתבר בהמשך החיים שזה לא מעט.

      ויש משהו גם מאוד טוב ונעים בזה.

       

      אוהב אותך מגיבה. הכל כל כך מדויק ורגיש, מקסימה.

      יש מידה של נועם בניווט בדד כשיש המון אור וחדווה סביב.

      בדידות היא מצב איום.

        16/9/09 14:09:

      צטט: נ.ב.א. 2009-09-16 07:56:10

      קראתי בשקיקה,

      אתה מרתק אותי...

      שנה טובה וקסומה,המון אור ואהבה.

      אני שמח שאומרים לי את האמת. וכשהיא מלבבת זה כל כך משמח... :))

      תודה אשה נפלאה , לב הכי גדול שהכרתי אי פעם. נתינה זו ברכה עצומה ורואים את האור בפוסטייך :))

       

        16/9/09 14:08:

      צטט: leagat 2009-09-16 07:18:52


      שנה טובה יקירי

      לך ולכל אוהביך

      לאה

      תודה גם לך

       

        16/9/09 14:08:

      צטט: מודי10 2009-09-16 06:52:04


      מתנצלת, ארוך לי מדי

      שנה טובה עליך ועל כל משפחתך

       

      שנה טובה גם עליך ועל בני ביתך.

        16/9/09 14:07:

      צטט: ש פ י 2009-09-16 01:22:59


      יקירי שלי

      במקום להמשיך את המסע

      אתה מתחיל אותו שוב מהתחלה?

      אה, אה, אה?

       

      שפי, נו נו נו.

      גם לא קראת כפי שצריך בזמנו

      וגם לא השלמת

      וכשיש חומר חוזר, את מגלה בקול...,

       

      הבנתי שיש רבים שאינם מכירים את ראשית המסע , נתתי טעם לתת מימד נוסף,

      אצ'קלונית כייף שם?

       

       

       

        16/9/09 14:05:

      צטט: avirush 2009-09-16 00:34:00


      דרור יקר

       

      לא הספקתי לקרוא את הכל.

      אך ממה שהספקתי לקרוא

      אין ספק שאתה אדם מיוחד.

      אני מאחל לך וליקירך מלב - שנה מתוקה,

      שנה בה יתגשמו כל משאלותיך לטובה ולברכה.

       

      עוד תספיק החיים לפניך :))

      אני איש פשוט.

       

      המון תודה גם לך ואשמח לפגוש אותך כשתגיע לכאן.

        16/9/09 14:04:

      צטט: אליקו 1 2009-09-15 23:15:27


      תודה לך דרור שאתה משתף כולם במסעיך.

       

      יופי שאתה נהנה אליקו.

        16/9/09 14:03:

      נהנתי לקרוא שנה טוב לך חבר.

      שנה מיוחדת במינה

      שנה של אושר אהבה

      שנה ממש ממש טובה.

        16/9/09 14:03:

      צטט: ליריתוש 2009-09-15 23:12:36


      עבר קרוב יותר, עבר רחוק יותר, הילד, המבוגר, ישראל, הבית, מקסיקו, הניכר -

      הכל שלוב במארג של פוסט אחד -

      מ ד ה י ם!!!!!

      שנה טובה, חבר, והמשך לספר.

       

      תודה רבה. שנה טובה גם לך ולי' היקר (שב"כ?!)

        16/9/09 14:03:

      צטט: ron294 2009-09-15 22:37:57


      אתה מספר נפלא עם המון כישרון

      שתהיה לך שנת אור והגשמה

      המון תודה רון, משורר דגול אתה. גם לך אאחל שנת יצירה נפלאה ופרנסה בבריאות טובה 

       

        16/9/09 14:01:

      צטט: guitarwoman 2009-09-15 21:58:24

      אוי דרור.

      תחילה כתבתי ש"מי זוכה, בימים טרופים אלה  ,להיות באמת לבד " אבל מחקתי כי זה נשמע נורא. אבל אנחנו היטב מבחינים בין ה"בודד" לבין ה"לבד" ולפתע נורא רציתי להיות שם, אף אחד לא מכיר את השם שלי וגם אין לי טלפון נייד.

       

      הילדות שלך לקוחה מאתר "נוסטלגיה" ששלחו לי לינק אליו לפני כמה ימים, אבל אולי בגלל שאני לא גדלתי כאן, למרות שרח' ברודצקי היה כמעט הבית הראשון שלי בארץ, כשלמדתי במכינה לעולים חדשים לפני הרבה מאוד שנים.

      *

      למה?! הייתי מבין :))

      מכיר את נוסטלגיה, חמוד. מכיר את בית ברודצקי והפעילות שם לעולים החדשים אולי התראנו אז :))

      תודה רבה אן

       

        16/9/09 14:00:

      צטט: אניגמה 313 2009-09-15 21:43:27

      העלית בעיניי דמעות ממש.

      נזכרתי בבית הערבי, שם הסתפרתי את תספורתי הנוראית ביותר :-)

      נזכרתי בצופים וביום פיקניק/מחנה שעשינו בירקון ובדיוק היה שבר ענן שכמעט הטביע את כולנו. הריצו אותנו בבוץ החלקלק לשיכון בבלי, ושם העמיסו אותנו על אוטו תנובה ריק, ולקחו אותנו לבתים, כשכולנו בוכיים ומוכנסים ישר לאמבטיות חמות.

      זוכר את הבריכה שהייתה במקום של הבריכה הלימודית של היום?

      שם, תחת העצים העבותים, עשיתי פקניק עם חברות...

      ו'אילנות' ו 'אליאנס' וסטנגה (הייתי אלופה), ודודס...וואו...איזה כיף היה ברמת אביב של פעם:-)

      תודה על הזכרונות הנפלאים שהעלית בי.

      :-)  * 

       

      מי שגדל ברמת אביב של אותם ימים , כמוך חש את הילדות שוב וזה באמת מרגש מאד. אם לא היית איתי היה צריך להמציא אותך אילת. כייף שאת במסע, צלמי

       

      חיבוק

        16/9/09 13:58:

      צטט: דסיקה 2009-09-15 21:36:49


      *קראתי מהתחלה ועד הסוף ונשאר טעם של עוד...

      מ ר ת ק!

      נ    ה    ד   ר

       

       

        16/9/09 13:58:

      צטט: אור נגוהות 2009-09-15 21:15:30

      תודה דרור...האמת שאת הפרקים הראשונים באמת לא קראתי....ויש פה בפרק הזה את הייחודיות המקשרת בין הטיול שם במכסיקו להווייה הישראלית פה...

      תודה ושנה נפלאה לך, עם הרבה עונג:)

      תודה, אני מקווה שתדעי לעקוב אחרי הסדר 3 והלאה כדי לקבל את מלוא פריחת המסע :))

      אני אוהבך את התגובות שלך, הן מחממות לב,

      תודה רבה לך

       

        16/9/09 13:57:


      תענוג לקרא,

      קראתי כמעט עד הסופ

      אשוב לקרא את ההמשך.

      *

        16/9/09 13:56:

      צטט: ענת ישראלי 2009-09-15 21:07:11

      כייף לקרוא שנה טובה*

      נהדר, תודה

       

        16/9/09 13:56:

      צטט: מיקהה 2009-09-15 20:48:50

      ארוך אך מרתק!

      נפלא, תודה

       

        16/9/09 13:56:

      צטט: pinkason1 2009-09-15 20:16:10

      * יפה שבוע נפלא שנה טובה

      תודה

       

        16/9/09 13:55:

      צטט: אור2009 2009-09-15 20:16:08


      יפה השילוב בין הטיול במכסיקו ובין הסיפור שלך,של משפחתך.

      שמח ששלחתי קישורים ל1 ו-2 אני מבין שאת תדעי למצוא את ההמשך....:) מומלץ מאד

       

        16/9/09 13:54:

      צטט: ami10 2009-09-15 20:07:58

      ממש אחלה של חוויות...

      תודה רבה עמי

       

        16/9/09 10:30:


      שני מסלולי חיים מרתקים - כאן, בחלקת הארץ הזו ובצד השני של הגלובוס.

       

      שנה טובה וגמר חתימה טובה.

       

       

       

       

        16/9/09 08:37:

      מרתק
        16/9/09 08:26:


      רק אתה מסוגל להוציא אותנו ממציאות אחת בארץ

      לחלום אחר שלא כולנו נזכה לו

       

      שנה טובה

        16/9/09 08:11:

      זה המסע.

      כי מי אנחנו ללא זכרונותינו

      וללא הבנת השורשים משם ינקנו?

      זכרונות מרגשים..יש בהם הרבה לבד

      אם לא בדידות.אך כך אנחנו מתוודעים

      לגבולות העצמי. כי באמת אנחנו לבד.

      אך מסתבר בהמשך החיים שזה לא מעט.

      ויש משהו גם מאוד טוב ונעים בזה.

        16/9/09 07:56:

      קראתי בשקיקה,

      אתה מרתק אותי...

      שנה טובה וקסומה,המון אור ואהבה.

        16/9/09 07:18:


      שנה טובה יקירי

      לך ולכל אוהביך

      לאה

        16/9/09 06:52:


      מתנצלת, ארוך לי מדי

      שנה טובה עליך ועל כל משפחתך

        16/9/09 01:22:


      יקירי שלי

      במקום להמשיך את המסע

      אתה מתחיל אותו שוב מהתחלה?

      אה, אה, אה?

       

        16/9/09 00:34:


      דרור יקר

       

      לא הספקתי לקרוא את הכל.

      אך ממה שהספקתי לקרוא

      אין ספק שאתה אדם מיוחד.

      אני מאחל לך וליקירך מלב - שנה מתוקה,

      שנה בה יתגשמו כל משאלותיך לטובה ולברכה.

        15/9/09 23:15:

      תודה לך דרור שאתה משתף כולם במסעיך.
        15/9/09 23:12:


      עבר קרוב יותר, עבר רחוק יותר, הילד, המבוגר, ישראל, הבית, מקסיקו, הניכר -

      הכל שלוב במארג של פוסט אחד -

      מ ד ה י ם!!!!!

      שנה טובה, חבר, והמשך לספר.

        15/9/09 22:37:


      אתה מספר נפלא עם המון כישרון

      שתהיה לך שנת אור והגשמה

        15/9/09 21:58:

      אוי דרור.

      תחילה כתבתי ש"מי זוכה, בימים טרופים אלה  ,להיות באמת לבד " אבל מחקתי כי זה נשמע נורא. אבל אנחנו היטב מבחינים בין ה"בודד" לבין ה"לבד" ולפתע נורא רציתי להיות שם, אף אחד לא מכיר את השם שלי וגם אין לי טלפון נייד.

       

      הילדות שלך לקוחה מאתר "נוסטלגיה" ששלחו לי לינק אליו לפני כמה ימים, אבל אולי בגלל שאני לא גדלתי כאן, למרות שרח' ברודצקי היה כמעט הבית הראשון שלי בארץ, כשלמדתי במכינה לעולים חדשים לפני הרבה מאוד שנים.

      *

        15/9/09 21:43:

      העלית בעיניי דמעות ממש.

      נזכרתי בבית הערבי, שם הסתפרתי את תספורתי הנוראית ביותר :-)

      נזכרתי בצופים וביום פיקניק/מחנה שעשינו בירקון ובדיוק היה שבר ענן שכמעט הטביע את כולנו. הריצו אותנו בבוץ החלקלק לשיכון בבלי, ושם העמיסו אותנו על אוטו תנובה ריק, ולקחו אותנו לבתים, כשכולנו בוכיים ומוכנסים ישר לאמבטיות חמות.

      זוכר את הבריכה שהייתה במקום של הבריכה הלימודית של היום?

      שם, תחת העצים העבותים, עשיתי פקניק עם חברות...

      ו'אילנות' ו 'אליאנס' וסטנגה (הייתי אלופה), ודודס...וואו...איזה כיף היה ברמת אביב של פעם:-)

      תודה על הזכרונות הנפלאים שהעלית בי.

      :-)  * 

        15/9/09 21:36:


      *קראתי מהתחלה ועד הסוף ונשאר טעם של עוד...

      מ ר ת ק!

        15/9/09 21:15:

      תודה דרור...האמת שאת הפרקים הראשונים באמת לא קראתי....ויש פה בפרק הזה את הייחודיות המקשרת בין הטיול שם במכסיקו להווייה הישראלית פה...

      תודה ושנה נפלאה לך, עם הרבה עונג:)

        15/9/09 21:07:
      כייף לקרוא שנה טובה*
        15/9/09 20:48:
      ארוך אך מרתק!
        15/9/09 20:16:
      * יפה שבוע נפלא שנה טובה
        15/9/09 20:16:

      יפה השילוב בין הטיול במכסיקו ובין הסיפור שלך,של משפחתך.
        15/9/09 20:07:
      ממש אחלה של חוויות...

      פרופיל

      הטרמילר The Tarmiler
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון