מכּרִיוֹת האצְבּעוֹת
שיטוט אמיץ בנבכי עצמי.
בגילוי לב, בחולשה, בעליצות ובכאב.
מביאה אותי אל המילים ומניחה אותן כאן,
מקטעים מחיי.
פוסטים פופולאריים
-
ספירת מלאי
3/8/08 | 1164 צפיות
-
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר
11/3/08 | 871 צפיות
-
קשה באימונים
8/3/09 | 1145 צפיות
-
בוקר עוטף
30/3/08 | 705 צפיות
-
בליל
20/4/08 | 987 צפיות
-
שבת
8/7/07 | 1402 צפיות
פוסטים אחרונים
- שלוש שנים כמעט מהפעם האחרונה 29/8/12
- ביער 2/1/10
- שלושה שבועות ובולגרי אחד שמח לסיום 6/11/09
- סתיו! 7/9/09
- סתיו? 6/9/09
- קיץ 26/8/09
מתבשלת
אני לא כותבת כבר כמה ימים. לא כותבת בכלל. אף פעם לא ניהלתי יומן מסודר ואין לי רצון להתחיל עכשיו. מדי פעם, כשבא לי להגג, הייתי מוצאת פיסת נייר ועט ומשרבטת מילים. וכך,נאספו פיסות נייר אל תוך איזו קופסת פלסטיק. ונקברו.
כשאני עושה ניקיון יסודי אני פותחת את קופסת הקבר, כמו צריכה לברר משהו בקשר לנסיבות מותה של גופה עתיקה, קוראת כמה פיסות, וסוגרת. ופעם בכמה זמן, כשאני עושה ניקיון יסודי של הבית הפנימי, אני אוספת את כולן ובידיים רועדות משליכה אותן אל שקית אשפה ויודעת שהמילים הללו לא יחזרו בסדר ובמבנה.
ומשליכה חלק מעצמי.
כבר כמה שנים שאני כותבת, בלוג. ואני כותבת באופן מסודר. פחות או יותר.
וכבר תהיתי על פשר הכתיבה הזו. כן, אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת לכתוב אותי. כתיבה היא עבורי קתרזיס, רטרטספקטיבה על נקודת זמן בחיי. תוך כתיבה אני מנקה עכירות, מבהירה, מישירה מבט, מזדקפת. המורה שאני מלמדת אותי תובנות ותחושות, כמו הייתי מכונת מזל בווגאס אסימונים נופלים ונופלים והסבלנות מביאה אוצר.
הכתיבה היא הפניית מבט אל חלקים חבויים מוסתרים שאינני מביטה בהם במציאות היומיומית. היא התמודדות. היא תרפיה. היא שחרור.
המח מתרגם כל מיני ג'יבריש מהבטן ומהלב ומהכליות. סערות וגלים וזרמים וזריחות ושקיעות וציוץ ציפרים ופרפורים הופכים למילים.
וזו האמת, אולם לא כולה.
עבורי, לכתוב יומן במחברת דפרון זה כמו שיוסי בנאי ישחק
בלי קהל.
הקהל הוא התמריץ. מחיאות הכפיים, קריאות הביניים. הדיאלוג הנפלא שהמילים מביאות. הקהל מביא את ההנאה. הקהל מביא את הטעם (במובן taste, לא במובן סיבה)
והקהל מביא גם סוג של מחויבות. כי יש ציפייה. ומתוך זה, אני כותבת ומרוויחה פעמיים.
ובימים האחרונים אינני כותבת. יש לי בבטן תחושה של איכסה. (כן,את, כמו שאמרתי אתמול בהקשר אחר לחלוטין) החוויה שלי מתעקמת בגלל שזה לא אני והקהל בגלל שיש כאן עוד מישהו שרוצה זכות.
(וכן, אני יודעת, השתן עדיין לא הגיע לי לראש, הכתיבה שלי היא לא שוס כזה גדול)
ועכשיו,אני על אש קטנה. מעניין מה יצא מהתבשיל הזה.
ואני אומרת תודה, למי שקורא כאן ולמי שמדבר איתי ולמי שמשמח אותי. למי שעושה את החוויה שלי שלמה.
© כל הזכויות שמורות להדס ירון |
תגובות אחרונות
-
ניאלה
בתגובה על שלוש שנים כמעט מהפעם האחרונה
-
לב פתוח
בתגובה על ביער
-
אבי דאול
בתגובה על לומדת לבחינה בסוציולוגיה
-
הנץ דואה
בתגובה על אבא שלי
-
אסף האנארובי
בתגובה על עור וצל
-
אסף האנארובי
בתגובה על המצלמה הדמיונית שלי
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הדס-
את יוצקת משמעות כה יפה לדיאלוג "איתנו" , הקהל שלך.
הכתיבה המעמיקה שלך,
מפגישה אותי עם שאלות
הקשורות
בחבל הדק שבין להתרסק אל הכתיבה- לבין התזת בושם...
כחדשה פה, מתלבטת האם אני "מוכרת" את עצמי או מרשה לעצמי להיות אדם "שלם" , עם מורכבות, רגעים של שמחה, אופטימיות, כאב,
תיסכול, עצב.
תודה לך.
תודה כפיר,
ותודה גם לאורית ואבנר.
ולא...לא מאוחר מדי.
והנה, באתי גם אני לקרוא אותך.
מוטב מאוחר מאשר אף פעם,
זו פעם ראשונה שאני אצלך בבלוג, אחרי חודש וחצי שאני בקפה,
היו אלה אורית ואבנר ששלחו אותי לכאן.
מוטב מאוחר,
ובכל זאת הצטערתי לגלות שאולי מאוחר מדי.
מחזק את ידייך בהחלטתך,
אבל גם מצטרף לקריאה לשקול מחאה פחות קיצונית,
ממילא מה שתפרסמי בכל מקום באינטרנט הופך מיידית לנחלת הכלל.
הדס
הסבלנות מביאה אוצר
את כלכך צודקת כאן
ובדרכך את תגלי כיצד ואיך להשתמש באוצר הזה לקשט את הימים של עצמך
וכן את כותבת נהדר
ליל מנוחה
שרית
ומכל המילים שכתבת חשבתי על הפתקים שמדי כמה זמן זרקת
ואיתם השלכת גם חלק ממך והמשכת.
לא בטוחה שהיה לי את האומץ לעשות את זה.
אני מעולם לא כתבתי למגירה, ובמשך שנים היו מתהוות בי מילים ומחשבות,
ערימות ערימות בלתי נגמרות עד שגיליתי את ההמצאה הזו שנקראת בלוג:)
אני מחזקת אותך בהחלטה שלך גם אם היא שונה משלי.
שבוע טוב, דפנה:)
הדס יקירתי - אנא המשיכי לכתוב -
אנחנו רוצים -
לקרוא
להגיב
להרגיש
להתרגש
ואותך -
לשמח
לעודד
לאהוב
מחכים לפוסט הבא....
גם אני כותב למגירות.. אין לי את האומץ לכתוב בלוג.
וגם אני אוסף מכתבים ישנים.. בכלל אני אוהב לאסוף.
הדס , כיף לקרוא את מה שאת כותבת.. לפעמים יש משהו מאוד מוכר בכתיבה שלך..
משהו שאני מזדהה איתו.
הקורא המסור שימי.
תודה לך...
על מי שאת.
המממ...
אני מלאה.
כל הזמן.
ציוץ ציפרים ממלא אותי, שורה בספר, צחוק ילדים, שיחה עם חברה, בהיה בים, אהבה, אכזבה.
החיים ממלאים אותי ללא הפסק.
כרגע,
אני עוצרת.
זה קשה.
תודה.
מנסיוני, הכתיבה מצליחה כשלא ממש מנסים.
שימי הכל בצד, חכי עד שתתמלאי - ואז זה יזרום.
בהצלחה.
איך נעלמת לי ולא הגבתי....
ולגבי "להשתמש" וכאלה,
רק אם את מדה מרקר, כי רק כאן חתמתי על סעיף 30, ואחרת המשתמש עומד בפני תביעת ענק שתרושש אותו מכל נכסיו...
ובחוויה שלי אין מתח.
כי הציפיה לא מכריחה אותי לכתוב כשאינני רוצה.
היא עושה לי מסגרת.
ואני אדם של מסגרות.
והיחסים הללו עם הקוראים,
מוציאים את מיטבי.
לגמריי.
תודה.
יקרה שבי,
יו-דעת המילה שאת...
כותבת את דעת של זו, עד קצותה
(מתוך חלום בלב...)
"...שמוכנים אל החלום להתקרב
שעוד זוכרים איך לעכל את הכאב
שיכולים להתאהב להתחייב
ולגלות שעוד נשאר להם מקום בלב..."
הגילוי של המקום בלב, שאת כותבת
דרך גילוי המילה, המילים
הנכתב והכתוב
מפעים, ...מפעים...
אני גר מול המים
אני גר מול המים
בין שדות ובין חול
מעלי השמיים
וממול ים כחול
לפעמים אני חי פה
לפעמים אני מת
לפעמים הדמיון פה
כבר נראה כמו אמת
יש לילות של ירח
במזרח הזה
יש יים שצורח
הכאב בחזה
אני גר מול המים
והאופק רחוק
וגבוהים השמיים
והים הוא עמוק
יש לצער פה טעם
של עקבות מלחמה
פה גדלים עשבי זעם
בין פרחי נחמה
כאן יודעות השפתיים
לחייך לזמן
כאן בוכות העיניים
כבר שנים מעצמן
אני גר מול המים
ונופים משכבר
מספרים לי בינתיים
איך הפכו לעפר
כאן תמצא בכל אבן
גם שרידי אנחות
כאן נושאים את הסבל
בתוך סל של שמחות
כאן שותים את הצער
בגביעי אהבה
כאן שרים שירי סער
בין תפילות אשכבה"
(יוסי בנאי ; לאט)
לאט, יקירה...
http://youtube.com/watch?v=KCyQMURDTI8
מ-בי ל-בך
את יו-דעת...
כמה טוב לבקר אותך שוב
התגעגעתי
וכרגיל, אני נהנית ומתמוגגת מהכתיבה שלך
שלום, באתי לבקר ולהגיד שבת שלום
אני מרעננת את רשימת הבלוגים המושתקים. קראתי את הפוסט האחרון, אני מבינה שאת עדיין איתנו במחאה, נכון?
אל תהיי עצובה. לפעמים זה טוב גם לשתוק קצת. זה אפילו מטהר.
חוץ מזה אני מתכוונת לארגן בקרוב משחק רשת לשובתים, כהומאז' לסצינת השביתה בסרט הלהקה. רעיונות יתקבלו בברכה, אבל רק רעיונות אדיוטיים במיוחד בבקשה
ושבת שלום וחיוך
זה מאוד יפה מה שכתבת.
אפשר להשתמש בזה
כפתיח לספר/קורס העוסק בביבליותרפיה
לגבי כל העניין של לכתוב לקהל או לכתוב למגירה,
אין ספק שיש מתח כלשהו בין שני הדברים,
אבל לדעתי,לא תמיד זה משרת את הכתיבה.
דווקא בגלל מה שכתבת:המחוייבות,הציפייה וכו'.
אבל בגדול,הבנתי את שרצית לומר,כי היטבת (כמו תמיד) לבטא.
שיהיה לך סופש מקסים!!
מפני שאת כותבת בתחושה שהכתיבה שלך היא לא שוס גדול
אז הכתיבה שלך נהיית שוס גדול
באמת, איפה כתבת קודם? אפשר עדיין לקרוא? אל תדאגי בסוף יהיה פיתרון ותחזרי לכתוב בלי איחסה בבטן...
אני בכל אופן מחכה.
ברור שאנחנו פה כדי לקרוא..
את כותבת מהלב ומבפנים.. וזה יוצא מקסים..
ככה מתאהבים בך!