אני לא כותבת כבר כמה ימים. לא כותבת בכלל. אף פעם לא ניהלתי יומן מסודר ואין לי רצון להתחיל עכשיו. מדי פעם, כשבא לי להגג, הייתי מוצאת פיסת נייר ועט ומשרבטת מילים. וכך,נאספו פיסות נייר אל תוך איזו קופסת פלסטיק. ונקברו.
כשאני עושה ניקיון יסודי אני פותחת את קופסת הקבר, כמו צריכה לברר משהו בקשר לנסיבות מותה של גופה עתיקה, קוראת כמה פיסות, וסוגרת. ופעם בכמה זמן, כשאני עושה ניקיון יסודי של הבית הפנימי, אני אוספת את כולן ובידיים רועדות משליכה אותן אל שקית אשפה ויודעת שהמילים הללו לא יחזרו בסדר ובמבנה.
ומשליכה חלק מעצמי.
כבר כמה שנים שאני כותבת, בלוג. ואני כותבת באופן מסודר. פחות או יותר.
וכבר תהיתי על פשר הכתיבה הזו. כן, אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת לכתוב אותי. כתיבה היא עבורי קתרזיס, רטרטספקטיבה על נקודת זמן בחיי. תוך כתיבה אני מנקה עכירות, מבהירה, מישירה מבט, מזדקפת. המורה שאני מלמדת אותי תובנות ותחושות, כמו הייתי מכונת מזל בווגאס אסימונים נופלים ונופלים והסבלנות מביאה אוצר.
הכתיבה היא הפניית מבט אל חלקים חבויים מוסתרים שאינני מביטה בהם במציאות היומיומית. היא התמודדות. היא תרפיה. היא שחרור.
המח מתרגם כל מיני ג'יבריש מהבטן ומהלב ומהכליות. סערות וגלים וזרמים וזריחות ושקיעות וציוץ ציפרים ופרפורים הופכים למילים.
וזו האמת, אולם לא כולה.
עבורי, לכתוב יומן במחברת דפרון זה כמו שיוסי בנאי ישחק
בלי קהל.
הקהל הוא התמריץ. מחיאות הכפיים, קריאות הביניים. הדיאלוג הנפלא שהמילים מביאות. הקהל מביא את ההנאה. הקהל מביא את הטעם (במובן taste, לא במובן סיבה)
והקהל מביא גם סוג של מחויבות. כי יש ציפייה. ומתוך זה, אני כותבת ומרוויחה פעמיים.
ובימים האחרונים אינני כותבת. יש לי בבטן תחושה של איכסה. (כן,את, כמו שאמרתי אתמול בהקשר אחר לחלוטין) החוויה שלי מתעקמת בגלל שזה לא אני והקהל בגלל שיש כאן עוד מישהו שרוצה זכות.
(וכן, אני יודעת, השתן עדיין לא הגיע לי לראש, הכתיבה שלי היא לא שוס כזה גדול)
ועכשיו,אני על אש קטנה. מעניין מה יצא מהתבשיל הזה.
ואני אומרת תודה, למי שקורא כאן ולמי שמדבר איתי ולמי שמשמח אותי. למי שעושה את החוויה שלי שלמה.
© כל הזכויות שמורות להדס ירון |