יום אחרי הקונצרט החלטתי שאני לא מצפה לשמוע ממנו עכשיו.

בצהריים הוא שלח SMS  "מה שלומך?", עניתי שמצוין ושאלתי לשלומו. הוא ענה שהכל בסדר ושהוא בים, נח. איחלתי לו שבת שלום וסגרתי את ההתכתבות הזו. לא רציתי להמשיך אותה.

בערב, ישבתי בבית, שישי בערב, חושבת מחשבות (כמובן גם עליו) ופתאום הגיע שוב SMS – "מה את עושה? חברים פה אצלי, את רוצה לקפוץ?"

ברור שרציתי. לקחתי טיפה את הזמן, שלא יחשוב שאני קופצת לכל קריאה שלו, והגעתי אליו לקראת 12 בלילה. מצאתי אותו בדירה שלו עם עוד 7 חברים, כל אחד עם כלי נגינה אחר, עושים ג'אם סשן מהמם!!!!

התיישבתי על הספה, נתתי לגוף שלי לנוח וצללתי לי למחשבות, כשברקע מוזיקה מדהימה.

כ"כ הוחמאתי שהוא הזמין אותי לקחת חלק בסיטואציה הזו, שלדעתי היא סיטואציה מאוד אינטימית בין חברים טובים.

אחרי שעה וחצי בערך כולם הלכו. נשארנו רק אנחנו. שכבנו יחד על הספה ודיברנו. עד שנרדמנו. כמובן ששוב נשארתי לישון איתו. וכמובן ששוב היה לילה מדהים.

בבוקר קמתי, התארגנתי בלי להעיר אותו, נתתי לו נשיקה והלכתי (הייתי חייבת לחזור לכלב שלי...).

באותו יום היה קצת מטורף אצלי. נפצעתי בבית ביד, הגעתי לחדר מיון, תפרים, בלגאן.

אחה"צ ישבתי בבית וחשבתי על זה שאין לו בכלל מושג על מה שקרה היום ולא הייתי בטוחה שאני יכולה להתקשר לשתף אותו. הרגשתי שלספר לו יהיה מעין קריאה לעזרה ולא ידעתי אם "מערכת היחסים" הלא מוגדרת שלנו מאפשרת לי את זה.

בערב כבר הבנתי שיהיה הרבה יותר גרוע אם הוא ישמע על זה מחר. אז התקשרתי.

הוא ענה: "או.. כבר חשבתי שאת רק מנצלת אותי מינית". כלומר, הוא ציפה שאתקשר.

סיפרתי לו מה קרה והוא קצת נעלב שלא התקשרתי לפני לספר לו. אמר שהיה בא לעזור.

בלילה הוא הגיע אלי, בא לטפל בי. דאג לי כל הלילה. הוא היה מקסים.

יום למחרת רק דיברנו בטלפון. כשהלכתי לישון בלילה התחלתי פתאום לבכות. הרגשתי כ"כ לבד עם הפציעה שלי והכאב שלי. רציתי רק חיבוק חם ללילה. התקשרתי אליו ב11 בערך, בוכה, ושאלתי אם אני יכולה לבוא לישון איתו. הוא אמר שברור. שאקח מונית ואגיע.

הגעתי אליו הביתה והלכנו לישון. כל הלילה הוא חיבק אותי, החזיק לי את היד הכואבת, דאג לי.

בבוקר קמנו, הוא עזר לי להתלבש, הוא הלך לעבודה ואני הלכתי הביתה.

לא שמעתי ממנו כל היום. קצת נעלבתי שהוא לא התקשר לדרוש בשלומי.

היום קיבלתי ממנו פתאום SMS -  "את שוב ברוגז איתי?"

התקשרתי לשאול במה מדובר. מסתבר שהוא שלח לי הודעות במסנג'ר ולא עניתי, אז הוא חשב שאני מתעלמת ממנו.

הסברתי לו שאני לא ליד המחשב. דיברנו קצת. לא אמרתי לו כלום על זה שנעלבתי ממנו אתמול.

ועכשיו אין לי מושג מה קורה. אנחנו יחד? או לא? ברור שהוא כן בעניין אבל משהו עדיין עוצר אותו.

וככל שאני חושבת על זה יותר אני מבינה שזה לא נכוו להגדיר הגדרות או רגשות בשלב הזה, או לצפות למשהו פשוט צריך לתת לזה לקרות וליהנות מזה ולראות לאן זה הולך, אם בכלל.

יכול להיות שהזמן שנבלה יחד, בלי לחצים מיותרים, הוא שיגרום לנו להתאהב אחד בשני. או שלא.

ואני מתה להגיד לו את זה ובאותה נשימה מפחדת לפתוח את הנושא עכשיו.

כי אני כבר לא מבינה מי מפחד מזה יותר – הוא או אני.

ובכלל, למה אי אפשר פשוט לפחד ביחד? למה הכל צריך להיות כ"כ מסובך....?