הטרגדיה האחרונה של משפחת רמון מאפילה על כל רצון לעסוק בהתנהלות התקשורת בנושא מבחינה ביקורתית. אבל יחד עם זאת, היקף הכיסוי התקשורתי של אסון התרסקותו של אסף רמון, סימפטומטי לדרך בה התקשורת עוסקת באסונות, מקרי רצח, תאונות, ומוות בכלל.
מדי יום, כשאני נוסע בבוקר לעבודה אני מאזין לתוכניות הבוקר ברדיו, בדרך כלל לתוכנית "נכון להבוקר" עם ניב רסקין שהחליף את רפי רשף. תוכנית הבוקר של גל"צ, כמו מרבית תוכניות הבוקר ברדיו, עוסקת באקטואליה ומשלבת אייטמים שנוגעים בפוליטיקה, תרבות, ספורט, חוץ וביטחון. אבל בתקופה האחרונה, שמתי לב לכך שיש סוג אייטם אחד, שמסיבה שלא ממש ברורה לי, כמעט אף תוכנית אינה שלמה בלעדיו .
לא ממש ברור לי מה מניע את קרובי הנפטרים להופיע בתקשורת שעות בודדות לאחר האסון הנורא שקרה להם. מה בוער להם, ולשם מה בכלל הם נחשפים בתקשורת ומדברים על דבר כל כך אישי וכאוב? אבל אליהם אין לי טענות – אין שופטים אדם בצערו.
גם אל רסקין וחבריו בתחנות הרדיו השונות אין לי תלונות. כמעט כל יום אני זוכה לשמוע אותם מתפתלים במבוכה מול גילויי הצער והבכי החנוק של משפחות הנפטרים. בכל בוקר אני שומע את רסקין שואל את האם/אב/אחות/חברה/בן "את/ה כבר מעכל מה קרה?", והתשובה היא "לא, ניב" הם לא מעכלים ואין כל סיכוי שיוכלו לעכל אסון אישי כמה שעות לאחר שהוא התרחש.
הטענה המרכזית שלי היא אל העורכים: תפסיקו כבר עם הנקרופיליה הזו. במרבית המקרים אין לאייטמים הללו ולמשקל שהם מקבלים בתוכניות השונות הצדקה חדשותית. אם אתם חושבים שהמאזינים רוצים לשמוע את האלמנה מייבבת או את הבעל חנוק מדמעות, אתם טועים ובגדול.
פורסם ב-NRG בתאריך 15,9.2009
|