בראשון לספטמבר, לראשונה בחיי, עמדתי במטבח והכנתי סנדביצ'ים לילד. כאשר חתכתי לו את הקשה, לא האמנתי שאני במצב הזה – מאיפה נחת עליי ילד בבית ספר פתאם?

עברו רק 15 ימים, אני כל בוקר חותכת את הקשה והילד הולך לבית הספר מאושר. ולא בגלל שאמא שלו חתכה את הקשה של הלחם. 

למזלי ולמזלו הרב, לפני כמה חודשים גלשתי בלילה באינטרנט, עוד אתר, עוד פוסט, עוד משהו מעניין, שלפתע ראיתי משהו, שקראתי אותו חמש פעמים נוספות כדי לראות שאני קוראת נכון – זה היה 2 בלילה, אני כבר באמת עייפה, וקוראת, מבחינתי, את הלא יאומן: עומד להיפתח בקרוב בית ספר פתוח בכפר הירוק.

זה נראה באותו רגע די הזוי, ולא האמנתי שזה יקרה.

וזה קורה – ועד איך.  

הילד היה אז בגן אנתרופוסופי מצויין. כאשר הגננים שמעו שאני הולכת לרשום את הילד לפתוח, הם הזדעזעו עד עמקי נשמתם – "אבל לא מכילים שם את הילדים!!  ילדים חייבים מסגרת!! צריך סדר יום מאורגן!!  זה פרוע מדי, זרוק מדי, לא מתוכנן" ועוד ועוד.

והאמת היא שגם לי היו כמה היסוסים על מהות השיטה – מה באמת טוב בפתוח? אבל החלטתי בכל זאת לנסות.  למה לנסות? כי הילד שלי הוא ילד אנרגטי מאד כולל כל שאר המעלות (מקסים, נבון, סקרן, חברותי, שמח) ועוד ועוד. אבל בולטת אצלו האנרגיה – לא היפר ולא שמיפר, פשוט ילד עם הרבה כוח.

את הכוח הזה להכניס לבית ספר רגיל נראה מדכא מדי. לא היה לי ספק שתוך כמה ימים הוא מתכסח עם המורה, או יותר נכון – המורה תכסח אותו, כי אי אפשר לבקש ממנו לשבת על הטוסיק 5 שעות וללמוד למידה שהיא דרך ספרים, מחברות, חוברות והלוח של המורה.   

ואני בן אדם שמאד מאד אוהב ללמוד. יש לי תואר ראשון, שני ואני לקראת סיום תואר שני נוסף. חושבת על דוקטורט. למדתי כ-10 שיטות של רפואה אלטרנטיבית, ואלמד גם בשנה הקרובה. אני לעולם לא הפסקתי ולא אפסיק ללמוד. אני חושבת שלמידה זו אחת ההנאות העמוקות והטובות שיש לבן אדם בחייו. פשוט כך.

האדם הוא יצור סקרן שכנראה לעולם לא יהיה שבע. זו מהות האדם, אם לא מרסקים אותו בדרך.  

אז כן – פחדתי שבית הספר ירסק את הילד, או קצת פחות דרמטי: פחדתי שבית הספר ירסק לו את הרצון או אף הצורך הטבעי ללמוד. כי כן, ציונים זה מבאס – אם קיבלת נמוך אתה מתבאס, ואם קיבלת גבוה, אתה לחוץ לשמור על ציונים גבוהים לפעם הבאה. באמת באמת לא צריך לתת ציונים על למידה.   

ולא חייבים לשבת על כסא מכוער ולא נוח בתוך בית ספר שסגור בגדרות.

אני מסכימה עם התפיסה של בית הספר הפתוח, שאומרת שאדם אוהב ללמוד, אבל למידה קוראת בכל מקום. היא יכולה לקרות בטיפוס על עץ, בטיול, בשיחה וגם בכיתה.  

לא הסכמתי עם הבחירה המוחלטת שנותנים לילדים. בפתוח, אם הילד לא רוצה ללמוד, הוא יכול לא ללמוד ואף יכול לא להיות נוכח בכתה. תמיד יש מישהו בגינה בחוץ שישמור עליו. זה נראה לי מוגזם, ובטוח מוגזם לילד שרק מתחיל כתה א'. לא הבנתי בכלל איך הוא יבין את העניין של הבחירה, איך הוא יבחר, על סמך מה הוא יבחר, ומה יקרה אם הוא לא יבחר.  

אבל למרות התהיות האלה, רשמתי אותו לבית הספר. הטעם הוא – המנהלת, עדי אייל סלע, שמאד הרשימה אותי. ולאו דוקא במה שהיא אמרה, אלא בנוכחות שלה. היתה לי תחושה שהיא מבינה בחינוך יותר ממני ושכדאי לנסות.  

בינתיים עברו רק 15 יום, והילד מאושר. אבל לא רק מאושר – משהו מאד טוב קורה לו. למשל, מותר לאחר לבית ספר, הרי זה פתוח (למרות שמאד מבקשים להגיע בזמן). הילד, שמכיר את הוריו, הבין שאבא ואמא לא יביאו אותו בזמן. הוא ביקש ממני לקנות לו שעון מעורר, הוא מפעיל אותו כל לילה ובבוקר ההוא מזנק מהמיטה (וזה ילד שאי אפשר היה להעיר אותו לגן), מתלבש, מתארגן ורוצה כבר ללכת לבית הספר.  

הוא עובר שם חוויות מופלאות ועמוקות שאת רובן אני לא יודעת. הוא מספר לי קצת, אבל אני לא מצליחה ממש להבין מה יש שם שמגבש אותו, שבונה אותו, שמעניק לו כל כך הרבה, בפרק זמן כל כך קצר.  

זה ברור שכאשר אין לחץ ללמוד, יש חשק ללמידה, והוא לא רק שניכנס לשיעורים, אלא מחכה להם בכיליון עיניים. הוא מאד נירגש ללמוד את האותיות ומאד נירגש מלהכיר את המספרים.  

בשיעור היסטוריה, למשל, קודם כל בנו מנהרת זמן. ומאז כל שיעור מתחיל בדמיון שנכנסים למנהרת הזמן. אז גם הבנתי כמה אני "מרובעת", כי מבחינתי היסטוריה זה יוון ורומא העתיקה. הם החליטו ללכת על תקופה אחרת – למה לא ללמוד קודם את עידן הקרח, למשל? זה גם היסטוריה.  

וקורים לו שם דברים טובים נוספים. הילד לאחרונה נחשף להארי פוטר. הוא סיפר את זה בבית הספר ואחת המורות אמרה לו שגם היא אוהבת את הספרים. הוא ניגש אליה בהפסקה, ובמשך שעה וחצי (!! גם היא הופתעה) דיבר איתה על הארי פוטר. היא מצידה הסבירה לו את ההבדלים שיש בין ספר לסרט (הסבר שהוא הבין לגמרי וביום למחרת הוא הסביר לי מיוזמתו שיש הבדל בין סרט לספר), הביאה כמה ספרים לכתה, הם קוראים ביחד את הספר הראשון ודנים על זה.  

כל בוקר מתחיל במפגש, שם כל ילד יכול לבטא את עצמו, שם מחוקקים ביחד חוקים של בית הספר ושם אפשר לבקש דברים. מכל חוק שמחוקקים – הילד נירגש ונסער. זה באמת מעניין אותו ומעסיק אותו.

כאשר היה דיון על השיעורים שיילמדו, הוא ביקש שיהיו שיעור מדע. בעלי ואני, שנינו מאד רחוקים ממדע, ושלא ידענו שהוא מכיר את המילה (אף פעם לא אמר את זה בבית) הרצנו על זה כמה דקות בדיחות, אבל בסוף השתתקנו, כל אחד מבין כמה זה בעצם מדהים. כי זה לא רק שהוא ביקש – הוא גם יקבל. הילד יקבל שיעורי מדע בבית הספר, כי הוא סקרן לדעת מה זה מדע. וזה ילד בכתה א'.    

אז כן, משחקים, מטיילים (זה בכפר הירוק), נכנסים לשיעורי אוריגמי ועושים המון כיף ביחד עם המורים. בדרך הוא לומד – ב-15 יום האלה הוא למד המון. לא את כל האותיות והמספרים, אבל משהו מאד יפה וחיובי עליו עצמו, משהו שקשור ללקיחת אחריות על עצמו ממקום של עניין. אם היו לו הסתייגויות על בית ספר פתוח, הן החליפו את מקומן בהשתאות. הילד בוחר ללמוד, הילד בוחר ללכת לבית הספר, וכל אקט ואקט במה שקורה שם הוא לומד להיות בן אדם. 

ביום ראשון הקרוב, תהיה מסיבה ראש השנה שפתוחה לקהל הרחב:

בשעה 11:00 תהיה סדנא חוויתית ומיוחדת לילדים – בניית צעצועי עץ.

בשעה 11:30 תהיה הרצאה לקהל הבוגר מפי חוה בת חיים על "תרפיית השירבוטים" – ההרצאה תדון ברצף ההתפתחותי הטבעי הקיים בציורי ילדים. חוה בבת חיים חוקרת ציורי ילדים למשך למעלה מ-25 שנה. היא גילתה את החוק האוניברסאלי השולט באמנות של ילדים קטנים, ואומרת כי האמנות ממשיכה לפעום בלב האנשים לאורך כל חייהם – כאשר הטיפוח של האמנות או ההזנחה שלה מהווים גורת מכריע באיכות החיים. לטענתה, אנו חיים בתקופה אשר משבשת ומנוונת את התוכנה האמנותית הטבעית. קשיי למידה, בעיות בהתנהגות, חוסר משמעת ואלימות כולם קשורים לשיבוש התוכנה האמנותית הטבעית.  היא פיתחה תוכנת רצף אמנותי – ועל כך היא תספר.  חוה בת חיים היא אמנית ומאמנת ציור מנדלות ראשונה ומובילה בתחום בארץ.

בשעה 12:30 תתקיים הגרלה חגיגית – של כדור להכנת גלידה

מחיר כרטיס הגרלה 20 ₪.

לפרטים על בית הספר הנפלא – "מקום לגדול", בכפר הירוק

נועה ברוך: 050-8821287 

אתר בית הספר: