פרשת השבוע-בשילוב"סדנה רוחנית ומוזיקלית" 

סדנה רוחנית –מוזיקלית בעקבות פרשת השבוע- במסע מפתיע -על האהבה הנעורים..חיפוש אחרי מעגלי החיים...סערת הנפש..ההצלחות ,ההחמצות והבדידות...מתיקות הכאב..הגשמות התקוות..סערות הנפש..החיים..שירי אהבה ישראלים ישנים וחדשים .. שירים מהמסורת..

מנחה הסדנה- מאיר דורפמן:זמר,מוזיקאי,מרצה לחסידות ופסיכולוגיה יהודית

המפגשים מתקיימים "המקום" רחוב ברנר 5 תל אביב

בימי ד'  21:30-20:00                                                         

                                              לפרשת כי תצא

  על הפרדוקס הקיומי של יחס הפוך בין חיפוש למציאה

במצות השבת אבידה ישנה הדגשה חזקה של התורה לא להתעלם, החובה להשיב את האבידה לבעליה, את השור או החמור, או כל מה שחשוב בעיני כל אדם בכל דור, למקומם. בימינו מצווה זו נעשית פחות רלוונטית כפשוטה, וליתר דיוק – החמור והשור והבגד של אז , הם הדברים היקרים והחשובים לאדם , בהם הייתה תלויה פרנסתו , יכולתו לעבוד, ללבוש משהו וכו'. בחברת שפע כלכלי, האבידות שלנו השתנו בתוכנן, אבל מהות המצווה והמשימה נותרו בעינן. יותר מכך , אנחנו מחפשים כל חיינו. במציאות המודרנית המערבית אנחנו תמיד מחפשים, בחומר או ברוח. אנחנו חיים תמיד בתודעת חיפוש , בכוננות פעילה. אנחנו מחפשים את המקום המתאים לנו מבחינת הכישורים שלנו, מקצוע , עבודה, הכנסה, הכנסה גבוהה יותר, בן/בת זוג, אחר כך לעתים בן/בת זוג אחר , מעניין יותר, טוב יותר וכו'. אנחנו מחפשים מעמד והשפעה ונתינה כזאת או אחרת, בית ספר טוב לילד, מורה לטניס או גיטרה, דירה גדולה יותר, חברה, מחפשים את עצמנו , את האושר, את ההרגשה הטובה, את השיפור בבריאות הגוף או הנפש , את האתגר הבא וכו' וכו' , כידוע. זה טבע האדם . אין כאן אמירה של טוב או רע. הבעיה מתחילה מהפרדוקס הקבוע כמעט כחוקי מרפי. מה שאתה מחפש אתה לא מוצא ומה שאתה מוצא הוא בדרך כלל לא מה שחיפשת. זהו הרעיון הטמון במבנה פרשיית מינוי שאול למלוכה. דווקא בצורה כזאת : יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. דברים כל כך רחוקים אחד מהשני. יש כאן אמירה שבלי לחפש הוא לא יכול היה למצוא, אבל כביכול הוא התבלבל בתוכן של החיפוש.  מהי ה"טעות" שלנו? האם אנחנו פשוט לא מחפשים טוב ? אולי לא במקום הנכון, או בזמן או במסגרת או בכלים בלא- נכונים? לשאול היה נביא שכיוון אותו , הוא לא התבייש להטריד את הנביא והמנהיג בשאלה זוטרה של אתונות, אבל רק אחרי שהוא הבין שיש פה משהו בלתי רציונאלי. רק אחרי 3 ימי חיפוש אינטנסיביים שגרמו לו לחשוב שאולי יש פה משהו מהותי יותר. אבל לפי ידיעתו והגדרתו – זה כעת החיפוש הכי מהותי עבורו, זה הוא, הוא לא יכול לשוב הביתה בלי האתונות. מכאן ואילך יש לו הכוונה של נביא.נושא דבר האל יאמר לך מה והיכן תמצא, כי האל הוא זה שברא אותך דווקא לפי כישרונותיך ויכולותיך.ומה עושים בדור שאין בו נבואה , דיבור ישיר כזה ? מה ניקח אנחנו מפרשיה זו, מהם המסרים לחיפוש ומציאה בימינו ? איך נחבר יותר בין החיפוש למציאה ?     דומני שהמסר באמונה היהודית הוא שאכן אדם עסוק כל ימיו באבידה ומציאה.  ה"חכמה" היא לחפש את מה שאיבדת, לזהות, להכיר את סימני האבידה ולהבחין בה שהיא האבידה שלך. אין עיסוק כזה של מציאת אבידות הפקר של אחרים, כי "מציאה באה בהיסח הדעת". המגמה והמטרה הן לשייך אבידה מסויימת לבעליה המסויימים.  אם נדמה את השקפת העולם המערבית במשל גיאומטרי , נוכל לומר שהחיים נראים כקו ארוך ומתמשך. יוצאים מנקודה אחת מתוך חולשה, העדר כל , והמטרה היא לבנות את עצמך מכלום למשהו, עשייה ויצירה גדולות , הכי טוב – במו ידיך. לאורך מסלול חייך אתה כובש יעדים, בונה, קונה, מספח אליך, משיג. והדרך להישגים היא הצבת יעדים ומטרות ואחר כך יציאה למסע חיפוש כדי למצוא יעדים אלו. האדם המודרני שועט קדימה, לא מחפש אבידות , הוא מחפש מציאות.והוא תמיד חש את התסכול של חוסר השלימות – "אמנם השגתי ומצאתי אבל זה לא מה ש... אבל זה לא כמו שחלמתי ". כל זמן שיש עוד מה למצוא ולאן להעפיל – חוסר שלימות זו היא הכרח, היא המוטיבציה, היא הדלק למנוע החיפוש.  גם כשיכלו כוחותיו או יחלשו לעת זקנה, הוא יחפש משהו , גם אם שונה.מי שאיבד משהו חש צער גדול על מה שהיה לו ואבד, הוא נתון בהיסטורי, בעבר. וכשהוא ימצא את אבידתו הוא יחוש שמחה גדולה פי כמה וכמה ממי שמצא בלי לאבד.  כמשל קיצוני , לו היה אדם קרוב לך מאד קם מקברו וחוזר לחיים – הייתה שמחתך גדולה פי כמה מאשר שמחה על ילד חדש שנולד לך.תחושת סגירת המעגל היא תחושת החיים החזקה ביותר. נצטווה המוצא המאושר להשיב את האבידה למאבד. יתכן שהמוצא זקוק לתוכן האבידה יותר מאשר המאבד, אבל האבידה הזו שייכת למאבד, אושרו של המאבד יגדל פי כמה וכמה מזה של המוצא. מדוע האבידה נקראת אבידתו ? כי היא הייתה שלו. היא יצאה ממנו או מביתו והיא צריכה לשוב לשם. תנועת החיים ע"פ האמונה היהודית היא תנועה סיבובית תמיד. ואם ינהג המוצא שלא ביושר ויספח אליו את המציאה , לעולם לא יחוש טוב איתה, לא יחוש מרגוע בשימוש בה, הוא ימשיך תמיד לחיות בהרגשה פנימית עמוקה של טרדה , זה לא הוא . מוצאים באמת רק מה שמאבדים.  טבע האדם הוא בהתקדמות מתמדת, האדם מחפש חידוש. בזה ניתן לדמות את סגנון החיים של המזרח הרחוק בעיקר כנקודה. כאן נולדת, כאן תמות, הזמן חסר משמעות, ההישגיות מן השטן, ציר הזמן למעשה אינו ציר אלא נקודה. מה לי היום מה לי מחר , הרי הזמן נמדד רק ע"פ שינוי המקום, התקדמותו.  אם כן, הנקודה ממזרח, הקו הקטעי ממערב, מציב שביל הזהב היהודי את הזמן כקו מעגלי. מי שיחיה כל חייו בתודעה מעגלית, מחזורית, ימצא אבידותיו. אפשר לחפש ולמצוא רק מה שאיבדת , ורק מה שאתה עצמך איבדת. זו חובת היחיד וזכותו וזו גם מצות החברה : סגירת מעגלים אמיתית ומהימנה.     בן/בת הזוג שלך מתוארים ביהדות כאבידה, והחיזורים- כחיזור אדם אחר אבידתו. לעולם לא יגיע אדם לידי מרגוע אם יחפש מי או מה שאינו שלו.  הטעות והכשלון שלנו הם, אם כן, במבט קדימה והחוצה בשעת החיפוש, במקום המבט אחורה או פנימה.(במעגל, המבט אחורה הוא גם המבט קדימה). וכיצד צריך המבט פנימה להיעשות ? זוהי תורה שלימה של תיקון המידות , היכולת להיות נייטרלי כלפי עצמך, לזהות מה שאתה באמת רוצה , לזהות את המצפון הפנימי ביותר שלך, לחזק את יכולת ההקשבה הפנימית, ולכך יש דרכים רבות ואמצעי עזר רבים בזמן ומקום ואנשים. החיפוש הנכון דורש מיקוד רב לפני היציאה אליו, לא לחפש מה שלימדה אותך הסביבה, לא לחפש מה שאינו שלך אלא שייך לסגנון חיים של חיקויים, לחפש את קולה של נשמתך דווקא, כלומר – מה שהכי אתה, בלי פוזות , ואת הטוב ביותר שבך , זה שאתה פוגש בו לרוב רק לעיתים רחוקות ואומר לעצמך : הנה, זה אני האמיתי. זהו רגע של חסד, של אושר עילאי ועונג רב : הנה אני באמת, עכשיו אני יודע לפחות מה אני צריך לחפש.כמו חלום שמנחה אותך ואומר – הנה זה האיש שאתה צריך לפגוש היום , ופתאום אתה רואה את האיש הזה, ויודע בלי מילים שהוא הוא.     זוהי חשיבות החגים ביהדות : אתה חוזר למקום במעגל, גם אם יותר גבוה, כמו בספיראלה, אבל אתה מזהה את נקודת המוצא.  ימי הילדות אינם רק הכנה וצבירת כלים ל"חיים עצמם" ש-לך תדע מתי יתחילו באמת (אחרי ביה"ס? התיכון ? האוניברסיטה ? הסטאז' ? ההתמקצעות ? השגת ה"שם" ? המיליון הראשון ? הקמת הבית – אישה? ילדים ? נכדים ? נינים ? מעמד משפיע ביותר? הכרה תקשורתית ? מצבה גדולה או קריאת שם רחוב ראשי על שמך ?). ימי הילדות הם ההתכוונות, ימי תום וטוהר שמאפשרים התנהגות טבעית, אמיתית, ביטוי לרצון ולכל הכוחות הפוטנציאליים , בדרך כלל לפני שקלקלו את הילד.  פעמים רבות , החיים הם חזרה על תקופה חווייתית מכוננת זו. הפסיכולוגיה המודרנית גם היא למדה את הדברים , ברמת הנפש לעת עתה. והאמונה מדברת ברמה של נשמה שלא התחילה עם הוולד הגוף ולא יסתיימו במותו. לכל אדם יש יעוד ותיקון בעולם , ע"פ שורש נשמתו, כל אדם צריך להתחבר ל"בני גילו", ידידי נפשו, עמיתיו לשורשי נשמתו. כל אדם צריך להתחבר למשפחתו, לעמו וכו'. תמיד התנועה המעגלית. מבט כזה על חיי האדם הוא מבט של ענוה, יש בו את מלא כוח היצירה מחד, ואת מלא האופטימיות של תפקיד מוגדר וקבוצת השתייכות מאידך.      כל ספר קהלת בנוי על נימת הסיבוב. העונג של הביטחון שהכל ישוב אל מקומו, וכהבטחה החוזרת בכתבי הרמח"ל – הכל יתוקן , בסוף הכל ישוב הביתה באמת, השאלה היא רק – כיצד ? באיזו דרך ? כמה מדברות וימים נצטרך לעבור בחיינו עד שנגיע לארץ הנכספת ? ועל זה "קיטורי" הקהלת.   "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו": החפץ, תרתי משמע , גם כחומר וגם כרצון, "מחוז חפץ האדם", הוא בגלות זמנית עד מציאתו, עד "תשובתו הרמתה כי שם ביתו". האחווה החוזרת בפרשיה זו לרוב ("אחיך" ...) היא האחריות ההדדית הכי עמוקה – לעזור לסגירת המעגלים, להשיב את ה"שבויים" הביתה.

מאיר דורפמן