כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (13)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      19/9/09 21:20:

    *

    שיא על שיא

    סופר שיא

    את השיא בשיתוף,

    בליטוש המעברים, בסינכרוניזציה שבין מהלכייך

     ומהלכי חיינו הקוראים, לבין האלהים,

    או האהבה אליך

      18/9/09 11:25:

    לא חרא ולא בטיח

    אוהבת את התסריט

    את -  וההוא שלמעלה

                 מרטיט.

     

    שנה טובה

      17/9/09 09:08:

    צטט: דנה* 2009-09-16 12:58:12


    אולי בכל זאת, גדול הסופרים

    פייטן, אין בכך ספק.. אבל העלילה לא משהו.

    לדעתי, העלילה משהו משהו,

    כי אלה החיים - גידול הורים ודאגה לבית ...

     

    והכתיבה יותר משהו.

    אמרתי לך שאני אוהבת לקרוא אותך?

     

    שנה טובה, ובשורות טובות אינשאללה

     

      17/9/09 08:43:

    צטט: צביאל רופא 2009-09-17 08:18:17

    צטט: דנה* 2009-09-16 12:58:12


    אולי בכל זאת, גדול הסופרים

    פייטן, אין בכך ספק.. אבל העלילה לא משהו.

     

     

    סליחה שאני רציני עם נטיה להיות כבד,

    אבל אני חושב לגמרי אחרת ...

    שתהיה לך שנה טובה ומחויכת!

     

     

     

    ממליצה מאד להיכנס ל"אחרת" של צביאל. מרתק ומעניין. ואני מסכימה איתו.

    והרי רשימתי מסתיימת ב"תודה לאל", וזה אמיתי.

     

      17/9/09 08:18:

    צטט: דנה* 2009-09-16 12:58:12


    אולי בכל זאת, גדול הסופרים

    פייטן, אין בכך ספק.. אבל העלילה לא משהו.

     

     

    סליחה שאני רציני עם נטיה להיות כבד,

    אבל אני חושב לגמרי אחרת ...

    שתהיה לך שנה טובה ומחויכת!

     

     

      16/9/09 23:33:


    *

    זה לא שהוא חרא של תסריטאי, פשוט אף אחד לא מבין אותו....  

      16/9/09 23:32:


    וזה מדהים מה במאית / (צ)שחקנית מוצלחת יכולה לעשות בתסריט ...

    שנה טובה

      16/9/09 21:16:


    אני אוהבת איך שאת כותבת "הרעים". זה כמו בספרים של כיתה ב' וג', כשהיה ברור מי נגד מי.

    ואני לא מחייכת עכשיו בכלל, למרות שאני חושבת שהתסריטאי הדפוק ההוא העניק לך מתנה נדירה, שרק מעטים קיבלו ממנו: את היכולת לספר סיפור קשה, מפחיד, עצוב - עם חיוך טוב, ועם מידה מדוייקת של הומור.

    אני בטוחה שההחלטה לחשוף את הסיפור, ולהעניק לנו הצצה לתוך הסיפור שלך אינה פשוטה.

    תשמעי -

    אני שלך. קנית אותי לגמרי.

    אני יודעת מי הרעים ומי הטובים. ואני - בעדך.

    ו - שתהיה לנו, לכולנו - שנה טובה, יקירתי.

      16/9/09 20:55:


    את כותבת נהדר.

    חובה לאגד הכול לסיפור אחד.

    מתי הספר?

    נ.ב. נדמה לי שחלקנו עורכי דין. עולם קטן.

     

      16/9/09 20:24:


    לא מוסיפים שיא על שיא... אהבתי.

     מאידך "הצרות באות בצרורות" זה גם סוג של עלילה.

    רק בריאות!

    *

    נעמה

      16/9/09 15:45:

    אני לא בטוחה שהבקורת של על התסריט של אלוהים כל כך מוצדקת, אבל אני בטוחה שהשכתוב שלך מצוין - גם טרגדיה, גם קומדיה - פנטסטי.
      16/9/09 13:14:

    צטט: דנה* 2009-09-16 12:58:12


    אולי בכל זאת, גדול הסופרים

    פייטן, אין בכך ספק.. אבל העלילה לא משהו.

     

     

     

     

    ההיפך הגמור, יקירתי.

    עלילה מדהימה, לא כמו של טרנטינו, אבל עדיין. מפתיע אותי.

      16/9/09 12:58:


    אולי בכל זאת, גדול הסופרים

    פייטן, אין בכך ספק.. אבל העלילה לא משהו.

     

     

    0

    חָרָא שֶל תַסְרִיטָאי – אֱלוֹהִים

    13 תגובות   יום רביעי, 16/9/09, 12:34

    חָרָא שֶל תַסְרִיטָאי – אֱלוֹהִים  

    השעה הייתה שמונה בבוקר. הייתי בדרכי מסיינט לוצ'יה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה כשאימי צלצלה.

    טוב זה לא יכול להיות.

    ואכן זה לא היה.

    אבי חש ברע, הוא מדמם, אמבולנס בדרכו אליהם והם יוצאים לבית החולים.

    בדיוק הגעתי לצומת מורשה. הייתי צריכה להחליט אם להמשיך ישר לתל-השומר או לפנות שמאלה לבית המשפט.

    המכונית לקחה שמאלה.

    אמרתי לאימי שיש לי דיון קצר ואגיע מעט אחריהם. העברתי את שרביט הפיקוד במצב החרום המשפחתי לאחותי, והתחלתי לצרוח על אלוהים.  "חרא של תסריטאי אתה", צרחתי במלוא גרוני. "לא כותבים ככה. לא שמים שיא על שיא. תן קצת רווח בין שיא לשיא. כל שיא צריך לקבל את המקום שלו. אם שמים אחד על השני הם מתקזזים. במקום להעצים את הדרמה אתה מפחית אותה. תן לנשום קצת בין לבין, תן לנשום קצת."

    אלוהים לא נתן שום סימן שהוא שומע.

    לא באמת חיכיתי.

    הגעתי לבית המשפט המחוזי בפתח תקוה. חדש. יפה. שיש וזכוכית. הדרת כבוד ושקיפות. פסוקים מהתנ"כ חרוטים על החלונות הענקים. תקרות גבוהות. אפשר לנשום. אם כי חדרי הדיונים קטנים ופשוטים, מין אנטי קליימקס נטול הוד והדר, ממשלתי עניני שכזה.

    הדיון באותו יום עתיד היה להתברר בפני שלושה שופטים. הרכב פלילי. אנו תבענו הסרה של צו איסור פרסום ש"הרעים" מיהרו להטיל משנודע להם שאנו תובעים חקירת חלקם במותו של אלי. פרסום תביעה לחקירה שכזו תשבש את חייהם ללא צורך, ואין לציבור כל ענין בזה. מיותר לציין, כי הכפשת שמי, קודם לכן, במטרה ללחוץ עלי להיכנע, מאד ענינה את הציבור. והגוגל של היום אינו העיתון של פעם, בו עטפו דגים למחרת.

    מי בכלל עוטף דגים בנייר עיתון היום?

    נזכרתי באיום של שותפי (עשרים שנה), כי יפרסם את תביעתו בעיתון כדי להרוס את שמנו, והוסיף כי הוא חי מחוץ לארץ, חייו לא ישתנו כלל, בעוד חיינו יהרסו לגמרי.

    עד כה הוא צדק. חייו וחיי משפחתו נשמרו קרירים ואלגנטיים בבועה חול"ית מתנשאת עטופה בכסף, בדת ואשכנזיות מתבדלת. הקהילה בה הוא חי אינה יודעת דבר וחצי דבר על האירועים האמיתיים.

    עד כה.

    בבית המשפט פגשתי את בני ואת שני עורכי הדין שלי. היינו ארבעה. שותפי לא הגיע, כמובן, חייו הרי לא השתנו. אבל מטעמו הגיעו עשרה עורכי דין. גיחכנו. המונה דופק, הם עובדים לפי שעות. יותר מפעם אחת ציינה השופטת בציניות, כי הבינה שהלקוח שלהם עשיר אבל אין צורך להגזים. נזכרתי שוב בשותפי שדרש ממני להיכנע מיד מפני שהוא איש עשיר ויכול להרשות לעצמו עורכי דין, ואנחנו (אז עוד היינו "אנחנו", אלי ואני) – לא.

    חיכינו בבית המשפט כשאני על גחלים. לא רציתי לעזוב בזמן דיון חשוב כל כך.

    בינתיים הורע מצבו של אבי.

    שותפי הוא קרוב משפחה שלי (למען הדיוק, היה קרוב משפחתי שלי, שללתי ממנו את התואר המכובד הזה). כשאמרתי לו שהמהלכים בהם איים עלי יהרגו את הורי הזקנים, השיב ביובש "אני מצטער".

    הדיון הלך ונדחה. כל גנבי ושודדי עם ישראל נכנסו לדיונים קצרים בין סניגורים וקטגורים, חוויה מרתקת שהזכירה לי את ימי התיכון העליזים, כאשר  ברחנו מבית הספר לאולם בית המשפט. שם היה יותר מעניין. לבסוף הודיעו לנו שעקב משקלו הכבד, נדחה הדיון בתיק שלנו שלנו לסוף היום. נוכחותי שם לא הייתה חיונית, אבל לא הייתי מסוגלת לעזוב. גנבו לי את החיים. שדדו לי את השליטה. רציתי לעקוב ולהבין את נפתולי העלילה של חיי החדשים שהפתיעו אותי בכל פעם כשנתקלתי בהם חזיתית. זה היה נורא מעניין. החיים החדשים והמשונים שלי.

    ישבתי שם, מנסה בכל כוחי לא לתת לקטר שמשך אחריו את קרונות המחשבות הרעות לצאת לדרך. אבל מפעם לפעם הוא הצליח לחמוק ולצאת לנסיעת אקספרס מבית המשפט, עבור דרך בית החולים ומשם לבית הקברות, בלי שאספיק להיפרד מאבי.

    הדיון שלנו התקיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אקצר ואומר שבית המשפט לא קיבל את טענותינו. הוא סבר שפרסום שמם של "הרעים" אינו מענין את הציבור. כי הרי אלי כבר מת (לגמרי) ופרסום שמם של "הרעים" לא ישנה עובדה (מצערת) זו.

    הגעתי לבית החולים בשבע בערב. אבי חי, המשבר הגדול חלף, אם כי הוא עדיין היה בסכנת חיים וסבל מאד.

    שבוע לאחר מכן הוא התאושש.

    מאז הוא הבהיל אותנו עד מוות, פשוטו כמשמעו, עוד מספר פעמים. אבל בין תבהלה אחת לאחרת הוא ואימי נכנסים למכונית, נוסעים לכפר המכביה שוחים חצי שעה (מספר הבריכות פוחת עם השנים, אבל משך הזמן נשאר קבוע) ונפגשים עם חברות (החברים מתו) בצל חורשת העצים.

    תודה לאל.

     © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן: