התפרסם היום בווי-נט

בעיר הקטנה שלנו בחריש יהיה פסיפס תרבותי ועדתי שיאפשר, כן, גם את קיומה המכובד של שכונה חרדית תוססת ופעילה.

ייאמר מלכתחילה כי אין לי דבר וחצי דבר נגד אורח חייהם של החרדים, וגם אין לי דבר נגד שכנות איתם. נוכחותם בלבוש המיוחד שלהם, הליכותיהם והקהילתיות שלהם ממש לא מפריעות לי. אדרבה, תהיה ישראל לפסיפס תרבותי-חברתי מגוון ויחיו השונים זה מזה, זה לצד זה, ובשורה התחתונה כאן גם תהיה הזמנה להקמת עיר. אין גם התנגדות עקרונית להתיישבות יהודית באזור וואדי עארה.

 החודש לפני 67 שנה, בשנת 1942, שש שנים לפני הקמת המדינה, עלו חברי קיבוץ מענית על הקרקע באותו תא-שטח עליו מתוכננת העיר חריש, בין ואדי-עארה לבין באקה אלגרביה. לקראת העליה לקרקע נכתב בסיכומי מועצת הקיבוץ הארצי, התנועה המיישבת: "נתקע טריז בין ההרים שהטילו אימה בימי המאורעות". הכוונה היתה להציב עמדה קדמית להגנה על ישובי היהודים במישור החוף, שסבלו בשנות ה-30 מהתקפות טרור של חוליות עז א-דין אלקסאם, אשר הסתתרו בהרי השומרון. מאוחר יותר הוקמו הקיבוצים ברקאי (1949) ומצר (1953). הבעיה היא שמאז ועד היום ישובים אלה באמת מהווים טריז. הם מוקפים בגדרות ושעריהם סגורים  ורק בודדים מן התושבים מדברים ערבית ומתקשרים על בסיס קבוע ושוויוני עם האוכלוסיה הערבית השכנה.

 במשך השנים קיבלנו כאן את כל ההקצאות האפשריות ממשרדי השיכון, הבריאות, התשתיות, החקלאות ומה לא, בעוד השכנים הערבים סבלו מהזנחה והפליה מוסדית. כעת זה הזמן לתיקון המצב, לא להחרפתו, וטריז זה צריך להתרכך ולהשתלב בסביבה, לא להוסיף ולהקשיח. הקמת עיר חרדית בת 150 אלף תושבים תהווה טריז ענק וקשיח מכל הבחינות, שיפורטו בהמשך. לא באנו ארצה לבנות לעצמנו גטו, אלא לחיות בשלום וביחסים טובים עם הסביבה. בשנים האחרונות מנהיגי הקהילות היהודים והערבים הבינו שעליהם להתגבר על חוסר אמון בסיסי, כדי לכונן מסגרות שוויוניות, כגון מינהלת משותפת לאזור תעשיה, איגוד ערים לאיכות הסביבה, תאגידי מים וביוב, עמותת תיירות וכיו"ב תשתיות לחיבור בין הקהילות. ישנן עוד חומות רבות שצריך להסיר, תוך שמירת הייחוד של כל קהילה. אז למה להוסיף עוד טריז גדול מימדים? כן, גם הגודל קובע.

 הקמתה של עיר קטנה ומגוונת בחריש, דווקא תעשה רק טוב לאזור שלנו. בעיר, החיים הם אישיים ומנותקים מקשרי משפחה מורחבת ומהקהילה הכפרית הלוחצת. המרכז האורבאני יספק שירותים שונים, יהיו בו מקומות בילוי, תעסוקה ומסחר, ובעיקר זו קרקע טובה לפיתוח תרבותי ויצירה. יתרה מזאת, מרכז אורבאני ראוי, עשוי להיות אבן שואבת ליהודים ולערבים גם יחד, כאלה שרוצים ויכולים להרשות לעצמם לנתק את קשרי המשפחה וההשתייכות הכפרית הקודמת ויהפכו לאינדיבידואלים בזכות עצמם בעיר החדשה.

 בעיר הקטנה שלנו בחריש יהיה פסיפס תרבותי ועדתי שיאפשר, כן, גם את קיומה המכובד של שכונה חרדית תוססת ופעילה. בתכנון טופוגרפי טוב ניתן אף להציב אותה במקום שבו לא יישמעו קולות הבילוי של החילוניים בימי שישי ושבת. למה לא? עיקר העירוניות הוא פלורליזם וריבוי פנים.

 אבל לא לזה מתכוונים מתכנני העיר החרדית. הם מבקשים דווקא לכפות עלינו כפר ענק סגור ומסוגר מאחורי חומה פיסית ומנטלית, שאין בו כל תיפקוד אורבאני הנחוץ לנו, אינו תורם לסביבתו ואינו מושך אליו את הפסיפס התרבותי הקיים בה, אלא ממוקד בעצמו פנימה בלבד. את התיישבותו של הענק הזה בקרבנו אנו מבקשים למנוע. ותחת זאת נזמין את בנייתה של עיר קטנה ורבת פנים שתתאים לנו, לכולנו. וכן, גם לקהילה חרדית בתוכה.  

שלום (שולי) דיכטר

חבר קיבוץ מענית, באזור וואדי-עארה