אִגֶּרֶת שָׁאוּל הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַקּוֹרִינְתִּים פֶּרֶק יג
פוסטים פופולאריים
-
האיגרת
9/9/09 | 576 צפיות
-
מוות של טייס צעיר אחד הופך לסוג לאבל לאומי
16/9/09 | 562 צפיות
-
איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות?
11/9/09 | 572 צפיות
פוסטים אחרונים
- מוות של טייס צעיר אחד הופך לסוג לאבל לאומי 16/9/09
- איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות? 11/9/09
- האיגרת 9/9/09
מוות של טייס צעיר אחד הופך לסוג לאבל לאומי
מוות של טייס אחד הופך לסוג של אבל לאומי. היגון פורץ את סורג הצלעות, הופך לסירוגין לבליל של כחש וזעם. נזכרתי באותו רומן מצוטט של רומן גארי , לאור אישה , המספר את סיפורם של מישל ויאניק שגורל אכזר קוטע את אושרם. יאניק חולה במחלה חשוכת מרפא . הספר הוא המנון אהבה לזוג כממד שלישי של הגבר והאישה, הזוג שהוא כהגדרתו של הסופר, " מן אחר, זן אחר, עולם אחר.... ערך חי וקיים ששום סרקאזם, שום טרור אינטלקטואלי ושום ניסיון קעקוע לא יוכלו לו. קטע מתוך המונולוג של מישל המדבר בטלפון עם חבר כשהוא שיכור מצער:" ... כל מה שרציתי להגיד לך הוא שכאשר נתת לאישה את כל מה שיש לך, זה נעשה בלתי נדלה, ומי שחושב שהכול תם ונשלם בגלל שאיבד את האישה היחידה שאהב, לוקה בחוסר אהבה. חלק אחד בי מיואש.... וחלק שני בוטח. זה עומד על תילו. היא תשוב."" היא תשוב. כמובן, הי לא תהיה בדיוק היא. ואפילו יהיו לה מבט אחר, ומבנה גוף אחר. היא תתלבש בצורה אחרת, כמובן. אין זה אלא ברור וטבעי שאישה משתנית. שתשתנה חזותית, שיהיו לה שיער לבן, למשל, חיים אחרים אסונות אחרים. היא תשוב. טוב, יכול להיות שאני פשוט שר לי באפילה בשביל לא לפחוד. אני כבר די מבולבל. קצת מטושטש. טלפנתי אליך ואני מדבר איתך רק מפני שאינני מסוגל לחשוב, וזה בדיוק תפקיד המילים : לבוא ולחלץ אותנו. המילים הן כמו כריות אוויר שמאפשרות לך לצוף על פני המים. אני מטלפן אליך בשביל לנסות למצוא את עצמי בקצה השני של הקו, יאניק איננה אתי עוד, וכל מה שסובב אותי היה לאישה. אבל זה לא גמור. אני לא גמור. כשאומרים על אדם שהוא גמור, זה אומר בעיקר שהוא ממשיך. קיים סוג של נאציזם שאינו מוגבל לנאצים בלבד, דיכוי שלא נשען על כוח משטרתי, מרי שלא לובש צורה של התנגדות מזוינת. אלים בדמות קופים רוקדים להם על גבינו, סמויים מן- העין מעבר לאיצטלת הגורל, הגזרה משמיים, המקריות העיוורת, ואנו מקיזים את חיינו בשביל להשקות אותם. ואולי הם מתכנסים מדי ערב, מסתכלים למטה ודנים בטיב התוכנית. הם מוכרחים לצחוק, מפני שאינם יודעים לאהוב. אבל לאנושות יש דגל, יש כבוד והכבוד מצוי בסירוב לסבול, בסירוב להשלים. על זה אני מדבר אליך, על המאבק, המאבק למען הכבוד. אני זוכר באיזו גאווה הייתה יאניק מקשיבה לדוקטור תנון, כאשר אמר לה שסרטן הדם אצל אנשים צעירים, מחלת הודג'קין ועוד כהנה וכהנה רשעויות כבר נוצחו: לא בה היה מדובר, לא בה אלא בנו. אנחנו. אינני יודע אם אתה חש את הגבורה, האחווה, התקווה שבה. אנחנו נעקור להם את שיניים ונתלוש להם את הציפורניים, נזרוק אותם להירקב על האולימפוס שלהם, ובנבלות שלהם נבעיר מדורה.....נכנסתי לשירותים ויצקתי מים קרים על פני. שוב הופתעתי ממראה פני במראה אלה לא היו פניו של מנוצח. נכרה בהן העייפות, אך בעומקי העיניים עוד שרד דבר מה שאין לנצחו. ועם זאת, אולי זה קיים. אולי קיים כושר עמידה מוחלט. בני האדם נוטים תמיד לשכוח שהחיים שהם חיים הם בני אל-מוות. ציץכשכבד עלי אבלי מאוד, חטאתי לדמותאת מהותי לשק בשר חסר תכלית,אך אז, כמעט מבלי משים,אל מול עיני הנדהמות,נדחק לו ציץ ירוק אל תוך נפשי,פשוט, צלול, ומתעקש לנבוט. תמיר גרינברגעל הנפש הצמאה הוצאת עם עובד |
תגובות אחרונות
-
flicker
בתגובה על מוות של טייס צעיר אחד הופך לסוג לאבל לאומי
-
Plain
בתגובה על איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות?
-
עפרה שפר
בתגובה על האיגרת
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איכות אינה מילה גסה,,
עמוק וחכם
להיות שאני פשוט שר לי באפילה בשביל לא לפחוד...
ציטוט נהדר טרה...פשוט נהדר...נוגע ללב חכם ועצוב כפליים לנוכח הטרגדיה...