| בימים האחרונים, לנוכח המוני התגובות לאסון שפקד את משפחת רמון ומותו הטראגי של הבן, אי אפשר היה שלא להבחין במחלוקת עזה שפרצה לה, כאשר לא מעט תגובות התקוממו על כך שהבן אסף זכה לאבל ממלכתי, על שם היותו בנו של אילן רמון, בעוד שחיילים רבים אחרים שנהרגו לא זכו לכך. הדבר הביא אותי להרהר בכך שלמעשה, למרות שהמדינה הזו ספוגה במלחמות,אסונות ואירועי טרור, מעט מאוד אנשים זכו להיחשב בה כגיבורים לאומיים לאחר מותם. ניתן למעשה לספור אותם על כף יד אחת. והדבר העלה את השאלה כיצד בכלל יודעים מי הפך לגיבור שכזה ומדוע אדם מסוים הופך לגיבור מעין זה ואחרים לא? ניתן להגדיר גיבור לאומי בכל מיני קריטריונים אך להערכתי הדרך הבסיסית ביותר היא לבדוק האם שמו של אותו חלל מסמל אירוע או תקופה מסוימים, והאם זכרונו נותר חרוט בזיכרון הלאומי לאורך הדורות הבאים. באופן פרדוכסלי דווקא מלחמת העצמאות, שבה לחמו ומתו בגבורה אלפי חיילים, לא הולידה מתוכה גיבור או גיבורים לאומיים מסוימים. נראה כי לוחמי הל"ה הפכו לכאלו ובעצם לסמל של גבורת המלחמה, אך הם טבועים בזיכרון הקולקטיבי כמיקשה אחת, והחיילים הנופלים עצמם נותרו אלמונים, מלבד אולי מפקד השיירה-דני מס. לדעתי אם תנסו להעלות כרגע בזכרונכם שם של חלל מסוים לא תצליחו, אלא אם כן יש לכם קשר ישיר או עקיף לאותו חלל. שלא כמו שרה אהרונסון המסמלת את גבורת הישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, יוסף טרומפלדור המסמל בכלל את הגבורה היהודית שלפני קום המדינה, מרדכי אנילביץ` המסמל את הגבורה היהודית באירופה בתקופת השואה וחנה סנש, המסמלת את הגבורה היהודית של הישוב בא"י באותה תקופה, הרי שמלחמת העצמאות הותירה בזיכרון הלאומי את אלפי נופליה כמיקשה אלמונית אחת של יפי בלורית וטוהר. השם הפרטי היחיד שכן מבצבץ מהמלחמה הזו הנו דווקא של דמות בדיונית מרומאן- "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, שגיבורו אורי מייצג את הלוחם הצבר ובעצם את כל אלו שלחמו ונפלו באותה מלחמה. דווקא לפני קום המדינה כאמור היה כנראה צורך מהותי בניכוס אנשים שנפלו והפיכתם למיתוסים שיסמלו את שובו של עם היהודי למולדתו ההיסטורית. לא רק גברים, אלא גם נשים הפכו למייצגות מיתוס- כולם וכולן סיימו את חייהם בהרואיות, אם במהלך קרב קשה וחסר סיכוי (טרומפלדור ואנילביץ`), אם בשבי (סנש) ואם ע"י לקיחת חייהם בעצמם על מנת שלא ליפול למעצר ושבי (אהרונסון). רובם הותירו אחריהם טקסטים כתובים, שירים ואפילו משפטים בודדים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של העם היהודי כולו, על אף שחלקם כתבו בהיבט אישי מאוד. ברגע שהעם היהודי "סיים" לכאורה את סיפור המאבק והקים מחדש את מדינתו יתכן כי אותו צורך בסיסי ביצירת המיתוסים האלו הלך ופחת. ובכל זאת, לאורך שנות החמישים, העשור הראשון של המדינה, נשתרשו שני מיתוסים כאלו בלבד- האחד של אורי אילן, חייל שנישבה בידי הסורים, ביחד עם עוד קבוצת חיילים, בעקבות פעולת מודיעין כושלת. בהיותו בשבי הוא החליט להתאבד מתוך החשש שישבר בחקירות ויסגיר סודות לשוביו. הוא הותיר בבגדיו פתקים שונים שכתב, בהם פתק מפורסם ובו שתי מילים- "לא בגדתי" שהפכו גם הן למיתוס מכונן של שנות המדינה הראשונות. למעשה הופיעו בפתק שלוש מילים- "לא בגדתי, התאבדתי" אך משה דיין החליט להשמיט את המילה האחרונה בעת נאום ההספד שנשא בהלוויתו של אילן, הספד שהפך בעצמו למייצג של גבורה ומיתוס. חלל אחר שהפך לגיבור לאומי בשנות החמישים היה נתן אלבז, חייל פשוט ועולה חדש ממרוקו, שברגע אחד של גבורה נשכב על רימון שבטעות שיחרר את ניצרתו, וזאת על מנת שחבריו למחנה לא ייפגעו מהפיצוץ. גם אלבז הפך למיתוס מייצג של אותה תקופה- שנות המדינה הראשונות. מנהיגי המדינה ספדו לו, העיתונות הכתובה עסקה בו בהרחבה ונתן אלתרמן הקדיש לו שיר. היו שני דברים יוצאי דופן במקרהו של אלבז, לעומת הגיבורים הלאומיים שלפניו- העובדה שהיה עולה בודד ממרוקו, שבעת שהותו בארץ זכה לזלזול ובוז (מה שהשתנה כמובן לאחר מותו). כלומר, הוא סימל את היפוכו הגמור של הגיבור הצבר,בן הארץ. אומנם טרומפלדור וחנה סנש לא היו צבריים אך הם בהחלט ייצגו, לפחות בייצוג שנתקבע לאחר מותם, את דמותם של בני הארץ. דבר שני היה העובדה שהוא לא מת בשדה הקרב או בשבי האויב,כמו המיתוסים שלפניו, אלא כתוצאה מתקלה מצערת שככל הנראה הוא עצמו היה אחראי לה. ובכל זאת- הגבורה הרגעית שהפגין והקרבת חייו הפכו אותו לגיבור לאומי. דווקא שנות השישים לא הולידו מקרבם גיבור או גיבורים לאומיים, על אף מלחמת ששת הימים ההרואית. (שוב- נסו להעלות ממעמקי זכרונכם חלל מייצג אחד שנפל בשנות השישים...). שנות השבעים, שאופיינו בפעולות חטיפה רבות, הולידו כמובן את המיתוס של יוני נתניהו ואנטבה, המיתוס שהפך למייצג של התקופה ההיא ובעצם לאחד המייצגים הבולטים ביותר בתולדות המדינה, אם לא הבולט מכולם, וזאת למרות שנתניהו נפגע ממש בתחילת המבצע, עוד לפני שהחל קרב ההשתלטות על הטרמינל, לאחר שהכוח נתגלה לפני הזמן. הוא נפגע מאש של חייל אוגנדי שנורתה אליו ממגדל הפיקוח ונהרג עוד לפני פינוי החטופים. אבל העובדה שהיה החייל ההרוג היחידי במבצע שהפך למבצע ההירואי ביותר מכל המבצעים שישראל הייתה מעורבת בהם (בין היתר בגלל שהעם היה צמא למבצע שכזה לאחר השבר הגדול של מלחמת יום כיפור) , והעובדה שהוא עצמו סימל בחייו את אותו טוהר, שהתודעה הישראלית שואפת אליו מאז מלחמת העצמאות, הפכו אותו לגיבור הלאומי המפורסם ביותר בתולדות מדינת ישראל. שנות השמונים והתשעים הופכים את הניסיון לאתר גיבורים לאומיים לקשה במיוחד- יתכן שהדבר נובע מהשינוי העמוק שחל בחברה הישראלית, החל ממלחמת לבנון הראשונה. אם מתאמצים ניתן לחשוב על גוני הרניק, שנפל בימים הראשונים של המלחמה בעת כיבוש הבופור. אם תעברו על התייחסויות שונות למלחמה הזו תוכלו להבחין כי שמו הוא היחיד שמופיע, בשעה ששאר מאות הנופלים מופיעים כמיקשה אחת. יתכן כי הדבר נובע מביקורו של רה"מ בגין במקום הקרב והעובדה ששאל שאלות תמימות ומנותקות, מה שסימל בתקשורת ובתודעת הציבור את ניתוקו של בגין ובכלל של הצמרת המדינית ממהלכי המלחמה. וכמובן גם רון ארד,שלא הפך לסמל לאומי מיד כשנעלם, אלא עם חלוף השנים, ואולי דווקא בגלל שגורלו לא נודע. רון ארד הפך להיות הראשון, מהרשימה המופיעה כאן, המסמל לא רק הקרבה אישית, כמו כל קודמיו, אלא גם את ההתנערות של אמון הציבור במדינה ומוסדותיה. מה שמלחמת יום כיפור סימלה כמלחמה, הפכה דמותו של ארד לסמל כאדם וכסמל- העובדה שהמדינה נכשלה מלהחזירו הביתה, על אף שהיו לה ההזדמנויות לעשות כך. סמל שיוחלף עשרים שנים לאחר מכן על ידי גלעד שליט. כמו שנות השמונים, גם בשנות התשעים קשה לאתר גיבור לאומי מסוים שהפך לכזה לאחר שנפל חלל (אם מתעלמים כמובן מיצחק רבין)- יתכן שהחייל החטוף נחשון וקסמן ומחלצו ניר פורז, שנהרג בעת ניסיון החילוץ הכושל, הפכו לכאלו במידה מסוימת. אסור כמובן לשכוח שלאורך כל העשורים האלו, שנות קיומה של המדינה, נפלו אלפים ועשרות אלפים של חללים, רבים מהם תוך כדי גילויי גבורה והקרבה עילאיים. ובכל זאת התודעה הקולקטיבית שלנו ניכסה לעצמה רק מתי מעט, בודדים של ממש שזכו להיכנס לנצח לאותו פנתיאון, שאצלנו אינו קיים בדמות מבנה ענק ומפואר בלב העיר או בדמות אנדרטה קולוסאלית, אלא אך ורק בזכרוננו השביר. גם שנות האלפיים,למרות התקוות, הביאו עימם קורבנות וחללים לרוב- האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה, ששמותיהן באים להזכיר לנו במרירות שגורלה של ההיסטוריה לחזור על עצמה. אבל דווקא העשור האחרון, ולמרות מאות רבות של קורבנות פיגועים ומאות אחרים של חיילים שנפלו, לא הוליד מתוכו גיבור לאומי מסוים שזכה להיכנס לאותו פנתיאון שבתודעה. נסו להיזכר בשם מסוים מאותם קורבנות או חללים ויהיה לכם מאוד קשה, אלא אם כן אתם מכירים באופן אישי אחד מהם. והנה דווקא מי שכן זכה לכך, לראשונה בתולדות המדינה, לא נפל בקרב, בשבי או בפיגוע מסוים. הוא גם לא נורה למוות מידי מתנקש יהודי. אילן רמון סיים את חייו בשובו ממשימה אזרחית לחלוטין,שאפילו לא הייתה קשורה למדינת ישראל בפרט או לעם היהודי בכלל. היא הייתה קשורה לעולם כולו,לאנושות כולה והטרגדיה שארעה לו ולחבריו איחדה סביבה לא רק את תושבי המדינה אלא מאות מיליונים אחרים. קשה לדעת מה זה אומר עלינו, כחברה, אך ללא ספק דמותו של רמון הפכה לסמל בחברה הישראלית, סמל חוצה מעמדות ומגזרים. וברגע שבנו נהרג גם כן, באופן כה טראגי וזהה במהותו, הפכה המשפחה כולה לסמל, בדומה למה שמשפחת קנדי היוותה עבור האמריקאים. משפחה לאומית, שאינה מזוהה עם מוות הירואי בשדה הקרב, אלא דווקא עם חלומות המשותפים לכולנו- לגעת במרחבי השמיים ומרחבי החלל. אך לסיום כן הייתי רוצה לציין דבר שמצליח לקומם דבר מה בלב : בהרבה מאוד ארצות ברחבי העולם קיימות אנדרטאות לחייל האלמוני- אלו אנדרטאות המציינות את זכרם של כל אותם חיילים שנהרגו ונקברו מבלי שניתן היה לזהותם. מובן שהכוונה היא לחיילי העבר, אלו של המלחמות הגדולות, כשזיהוי גנטי עוד לא היה קיים. כאן בארץ אין אנדרטה כזו. כראה לנוכח העובדה שאצלנו רובם המכריע של החללים שנקברו גם זוהו לפני כן, למרות שכן יש מספר קברי אחים, כמו למשל זה של אותם חללי הל"ה. אך בעיקרון אין ככל הידוע לי אנדרטה לחללים המוגדרים אלמוניים. ובעצם כן יש כאלו שהיו קרובים בהגדרתם, לפחות באופן סמלי, לאותם חיילים אלמוניים ברחבי העולם- אלו חיילים שעלו לארץ כבודדים וכשנפלו לא היה אף אחד בנמצא שיכל לציין את זכרם. במלחמת העצמאות למשל היו אלו אותם עולים ניצולי שואה, שהרבה מהם נפלו בשדה הקרב בלטרון, לשם נשלחו מייד לאחר שהגיעו ארצה. הם היוו את האנטיתזה ללוחמי הל"ה וכל אותם ילידי הארץ יפי הבלורית. ההתייחסות אליהם לאורך השנים הייתה מינימאלית ורק ספר מסוים של רם אורן העביר את זכרונם אל קידמת הבמה. בשנים האחרונות היו אלו אותם עולים בודדים, שהגיעו לכאן ללא משפחה, ולעתים כאשר נהרגו אף הוטל ספק ביהדותם ונוצר פולמוס דתי סביב השאלה היכן המקום הראוי לקוברם, או שאימו של אחר שביקשה לחיות בארץ בעקבות בנה המת סורבה בשל היותה לא יהודייה. בשבילנו הם היו ונותרו חיילים אלמוניים- הסיכוי שמישהו מאתנו יזכור את אחד מהם באופן אישי הוא קלוש. וכך גם הסיכוי שמי מהם היה הופך לגיבור לאומי, לסמל של הקרבה, לא רק הקרבת החיים, אלא גם הקרבת הזהות שלאחריהם, ומצטרף אל אותה רשימה מצומצמת שמתחילה בשרה אהרונסון, ועוברת דרך אורי אילן ויוני נתניהו ומסתיימת עד כה באילן רמון ובנו אסף. כל אחד ואחת מאותה רשימה מצומצמת הפכו בתודעתנו לסמלים, כי הם שיקפו בעיננו דבר מה מהותי הטמון בארץ הזו,דבר מה שאפילו קשה להגדירו במילים. ואותו עולה שאמור היה להיטמן אל מעבר לגדר כי אינו יהודי, וכבר מזמן הפך בגדר אלמוני בזכרוננו,רצוי היה שישקף עבורנו את אותו הדבר בדיוק, ואף הרבה מעבר לכך. ללא הפיכה למיתוס מפואר, כי מיתוסים סופם לשחוק את המהות עצמה ולהותירה ריקה ונבובה. פשוט להעלות לשבריר של שנייה את דמותם המטושטשת והלא ידועה, בכל פעם שמרחבי שדות או זריחה במדבר מתגלים לנו. מחווה קטנה מעין זו בהחלט ראויה למי שאמור היה להיקבר הרחק מכולם, או מי שלאחר מותו נדרשה אמו לעזוב את הארץ. לא מיתוסים וסמלים לאומיים, אלא פשוט מחווה קטנה ומופשטת של הרהור. |