כותרות TheMarker >
    ';

    השינוי אפשרי

    לא אוכלת יותר סושי/ סיפור לתחרות הסיפור הקצר

    19 תגובות   יום חמישי, 17/9/09, 00:33

    נקישה בדלת העירה אותה ממחשבותיה.. הביטה בשעון, רבע לשמונה, יופי, דיוק. לפחות הוא דייקן. מבט אחרון במראה ואחר כך פנתה לדלת .חתיך הורס בסרבל אדום , ניצב בפתח. זה לא היה הוא.

    "איך אני יכולה לעזור?" ניסתה לחייך, מתגברת על ההפתעה.

    "הזמנתם משלוח..." הוא הצביע על התיבה שנשא.

    "לא, לא הזמנו."

    "משפחת אבני?"

    "כן"

    "הגר אבני?"

    "בכבודי ובעצמי."

    "אז זה בשבילך. ושילמו, גם טיפ.."

    "חכה, אל תברח," מיהרה למטבח ושלפה מארנקה עשרה שקלים.

    סושי..המאכל שלהם.

    הציצה בשקית, מלבד האריזות המעוצבות בסגנון היפני, פתק, משהו?

    כלום. הרגישה את הכעס עולה בה בהדרגה.

     

     

    הוא טווה לה רשת של מילים. מדודות, נבונות. כאילו שרק בזכוכית מגדלת ניתן לראות מה כוונתן.

    ואולי לא. היא נזקקה לזכוכית מגדלת, או מקטנת. שתצמצם את הנאיביות הזו שלה. בכל זאת מעל חמישים, לא יכולה להיות תמימה כל כך.

    "חנפן, וגם טיפש." גידי בהשתלמות והוא מבריז.

    ההחלטה גמלה בליבה בעודה מנסה ללכוד את הניגירי בעזרת הצ'ופסטיק.

    התלבטויות "לוקחות ממנה בריאות" כמאמר אימה הפולנייה. ברגע שמחליטה. הקלה. אדירה.

    "סושי שמושי", אין מצב. זהו זה.

    בכל מצב שהתאפשר אכלו סושי. דים סאם גם. היא אהבה, עוד לפני שהתאהבה בו וגם הוא, לפני שלא התאהב בה.

    לקח אותה למסעדה באלנבי, קצת אחרי שהכירו. כל כך נדוש , חשבה לעצמה.רומן רומנטי למבוגרים.

    לו משעמם עם האישה שאיתו. לה חסר חיבור מהנפש. הוא מחפש תשוקה וחברות, היא סקס פרוע ודיונים פילוסופיים.

    כל כך בנאלי. כל כך קלישאי.

    בא לה להקיא.

    במקום, אכלה עוד חתיכה מהאינסייד אאוט וכמה חתיכות ג'ינג'ר כבוש.

    הציצה בנייד. לא היה כלום ממנו.

    בהחלטה של רגע עברה למסך משלוח ההודעות. "תודה על הסושי" סימסה וכעסה התחלף לחיוך של חתולה מדושנת. זה לא יעזור לו.

    הנייד שר

    "כן.." ענתה,

    "היה טעים?"

     "תמיד טעים, אתה יודע שאני אוהבת."

    "כועסת? "

    "כן."

    "נדבר מחר."

    "ביי."

     ברגיל הייתה מנסה לומר לא, אל תנתק, חכה. לא הפעם. היא הייתה גאה בעצמה.

    מילים. תמיד מילים. החיו והמיתו, הדליקו וכיבו. מילה אחת מיותרת יכלה לגרום לה להתפוצץ, ויחידה מדויקת, להימס .

    והוא, בחושיו הצידיים זיהה את הטרף. 

    שיחות בטלפון, ניסיונות לתאם פגישה בענייניי ניהול קרנות הגמל שלה. היא נזקקה לייעוץ. הוא התפרנס מזה. קיבלה עליו המלצות חמות. פנתה.

    למרות ששניהם  היו מאותם מעגלים , הייתה לו נימה קלה של התנשאות, של מי שמכיר את מי שצריך.

     לקח זמן לקבוע פגישה. עברו לדבר במיילים. "יותר יעיל", אמר. אחר כך נהיה מסנג'ר. "תסביר לי איך, אין לי מושג מה עושים עם זה."

    חודש של ניסיונות להיפגש פנים מול פנים, מילים שיצאו מהלב, היא מקווה, ונכנסו לשלה, היא יודעת. ומעניין נעשה. מרתק.. המוח מסתובב , מתאמצת. פינג פונג חשיבתי, נעים , לא מלחיץ, מרתק רוב הזמן. תחומי עניין משותפים, הרבה כלכלה, הוא מסביר, חוזרת ומזכירה שמבינה, יודעת גם. ופילוסופיה והיסטוריה ופסיכולוגיה, וסתם חיים.

    נמסה לנוכח מילה אחת "ילדה". והוא קלט שהכי אפשר עליה כשנותנים לה להיות קטנה. שם היא נחה. נרגעת, יכולה להיות בלי גבולות, פראית ורגישה, נמרה וחתולה, גם כלבה קצת. מה שבא לה.

    נפגשו בבית קפה בפריפריה הקרובה. מקום נחמד,מזכרת בתיה. כזה של עליה שנייה, או ראשונה. לא זכרה.

     חשבה שהוא מבוגר יותר, רזה יותר ומכוער יותר. משנשק ללחייה בנימוס, התאהבה בו. רומן רומנטי למבוגרים, ידעה לומר מתי הייתה נקודת המפנה אצלו. שאלה אותו פעם: "מתי התאהבת בי"? הסתכל במבט משתאה: "לא תגדלי אף פעם ,מה?"

    וזה היה סוד הקסם שלה. אישה ילדה. נעה בין שני העולמות במיומנות של לוליין בקרקס. ידיים לצדדים, מייצבות כשצריך ורשת ביטחון פרושה. אם תיפול, לא יקרה כלום.  רק שהרשת הזו, לא הייתה כבר. משאירים את הרשת בקרקס. המציאות הראתה שאין רשת. גילוי מבעית. איך להמשיך הלאה? אין רשת. מסוכן. אפשר ליפול. ונפלה, וקמה והמשיכה .

    למה לא בא? מה קרה? שפן. וגידי יוצא להשתלמות רק פעם בשנה. אוף.

    הלכה ממקום מחשבותיה למטבח. עשייה מצילה אותה. בעיקר שטיפת כלים. במשברים היא שוטפת. משהו במים , ברחש הזרימה מרגיע. הכיור היה עמוס. כוסות, צלחות. שאריות אוכל. כמו חתימה של המשתמשים. גידי עם הזעתר, עדי, בתה עם הברנפלקס, לכל צלחת יש שם, חייכה. זלדה.

    צחצחה את המטבח. וזה... הרומן הרומנטי של המשרתות.. אישה של מטבח  נהיה ממך . את , הפמיניסטית . שקראת לשוויון. שהתהדרת שגם אם תלכי לעולם שכולו טוב, גידי יסתדר. הוא יודע לעשות הכול בבית.

    ועכשיו..משרתת מתוך בחירה. האישה הקטנה.

    ואולי לא? הגר קראו לה, שם של שיפחה מצריה. שוב זלדה?

     

    הטלפון צלצל.                                             

    "הגר? מה שלומך?"

    "יופי," השיבה. לא מזהה את הקול מעברו השני של הקו.

    "רוצה לשתות קפה? "כדאי שאדע קודם מי זו,חשבה. המוח ניסה לסווג את הטונים למשהו עם שם וזהות, ו..

    "דורית, מתי חזרת ארצה? " שמחה אחזה בה. משהו שימלא את הריקנות שנוצרה.

    "הבוקר, אני פה. בואי.

    "לא יודעת."

    "בואי, אני מרגישה שמשהו עובר עליך." "עוד שעה, ב'צפרדע הקוראת'? ""

    "סגור."

    התקלחה , התבשמה, התאפרה, בדקה מה כדאי בחדר הארונות. דורית. פריזאית נעשתה. אחד האנשים החכמים ביותר שפגשה מעודה. גם רחבי האופקים וגם השרוטים. טיפוס.

     גם דורית של מילים, חשבה, לובשת את הגינס החתיכי. משחילה את רגליה אל מגפי הזמש האיטלקיות. אלבש את הז'קט הג'ינג'י. מתאים למגפיים.

    מראה הלך והשתפר ככל שחלף הזמן. כמו יין, היה גידי צוחק. מרוצה מהמחמאות שקצר בגינה.

    ידעה כל השנים שהיא חמודה. באחרונות הרגישה יפה. הלימה בין החוץ לפנים. כמעט.

    עפרון ירוק בעיניים, גלוס עדין, תיק חום, סלולארי. היא באוטו. בדרך לצפרדע.

    שוב הנייד. זה  היה הוא.

    "כן."

    "לאן את ?"

    "אתה עוקב אחרי?"

    "שומע שאת באוטו. בבית לא הייתה תשובה."

    "נפגשת עם דורית היא בחופשת מולדת ."

    "דורית?"

    "זו מפריז."

    "אני מתגעגע ."

    "אתה בסדר?"

    "למה את שואלת?"

    "אתה אף פעם לא מתגעגע."

    "אני לא אומר. טמבלית ."

    "אני לא."

    "קצת...?"

    "טובבבבבבבבב"

    "את משחקת אותה קשוחה."

    "אני לא משחקת."

    "קצת....?"

    "לא, ממש לא."  לפחות לא שיחקתי עד עכשיו,חשבה.

    "מתגעגעת אלי? ?"

    כמעט ענתה אמת...

    " הגעתי לבית הקפה, נדבר כבר מחר? לילה טוב."

    "לילה טוב ."

    הביטה בעצמה לרגע מהצד. נו הגרי, בגילך המופלג התחלת לשחק...אפילו הצלחת לא לשאול למה לא הגיע  .

    בצעד בוטח נכנסה לצפרדע.

    חיבוק של שתי נשים שלא נפחדות מעוצמתן. מבט. את נראית נפלא, גם את. עוד חיבוק. מתיישבות.

    "משהו חריף?"

    " בטח. מתבקש לא?"

    פאריז הייתה שלה עוד הרבה לפני שדורית עברה לגור שם. הרגישה בה בית.

    הביקור הראשון אצל דורית. חנוכה, חורף, קור אירופאי ויין שקנו בניקולא. כוסות יין גדולות, מיפתח המאפשר ליין לנשום. וירדו כל ערב על בקבוק יין.

    לא מפסיקות לספר, לדבר, לדון. בלי בושה גם בסוגיות פילוסופיות. העברית של דורית. אנפילאות. לא נעלי בית. כיף היה לדבר בשפה שלא העזה לעשות בה שימוש. שמא לא יבינו ותאלץ להסביר. שנאה להסביר מילים. כל פעם כשנאלצה לעשות כן נלקחה ממנה ההנאה. כאילו משהו בחיבור הותר. 

    דורית הזמינה. שתו לחיים.

    "מה?" תלתה בה דורית עיניים שואלות.

    דיבור איתה היה כמו עם עצמה בקול רם.

    שנים רבות לפני הייתה כל אחת בטיפול. "אפשר ללכת יחד ולהתחלק בכסף," הייתה הגר מסכמת בכל פעם שאיתרו עוד נקודת השקה.

    "לא משעמם." חייכה הגר. תיארה את איש  המילים. מה הוא עושה לה. איך שוב ילדה. איך לא נזהרת. איך נסחפה והתאהבה.

    "משרתות, נכון?"

    דורית חייכה. מתה על הרומנים הרומנטיים האלו. כל כך שמחה. ידעה שדורית תבין בדיוק. את הניואנסים, את ההתמכרות הזו למילים.

    "את יודעת מה הכי גרוע בתוך העניין הזה?" שאלה הגר. "זה שאת שוב ושוב מבינה,שלא חשוב כמה דרך תעשי וכמה תגדלי. תישארי את בבסיס. עם הפחדים הראשוניים, והחרדות המוחבאות. וההתערערות שיכולה לבוא רק כשדרור ניתן ואת באמת מרשה לעצמך להרגיש."

    "ומה חדש פה", שאלה דורית, "מה ההבדל בין איש המילים לבין טל?"

    " עם טל הכול התחיל אי שוויוני,  אני הייתי קטנה והוא היה גדול, כשנפגשנו שוב, זה היה הבסיס להמשך, פה זה אחרת .יש שני אנשים בוגרים. אבל גם כאן, אין הדדיות מוחלטת, אני הולכת עד הסוף, את מכירה אותי. לא יכולה חלק. טוטאלית כזו. הוא פוחד והוא שומר. נכווה קשות ושומר."

    לגמה מהיין," אבל אותי הוא ממיס ,עם המילים שלו נכנס ללב ואני מוצאת את עצמי נטולת הגנות. חושבת שהכנות הילדותית שבי תהיה לטובת, והתוצאה אצלי נשארת אפס, הוא כל הזמן צובר נקודות. "

    "בעיקר מרגישה עכשיו מגוחכת."

     השתתקה. איך קרה? חשבה. רשת של מילים טווה לה, נלכדה כמו פרפר בקורי אור.  אבל החורים היו גדולים מדי. החיבור הותר, קצת כמו הרשת ששתי היה בה ולא ערב. המילים שלו לא זרמו יותר. הן יצאו מדודות, מחושבות , זהירות. חסרונן פגע. הותיר חללים לא ממולאים. כמהה למילוי ולא נענתה.

    "ככל שחולף הזמן, אני מבינה שראיתי , המון, כבר  בהתחלה. בניגוד להרגלי לומר, שתקתי. אבל אני, הייתי שקופה כבר מאז, "

    "אשחק.. אראה לו מה זה..."

    הביטו אחת בשנייה ופרצו בצחוק מתגלגל, כזה של טיפשעשרה.

    דורית הביטה בה במבט של "על מי א ת עובדת בדיוק.." הגר השיבה לה בשתיקה , "תני ליהנות מהמחשבה."

    "נו?" האיצה בה דורית,

    הגר השפילה מבט: "אני אוהבת אותו כפי שלא אהבתי מעולם. אני יודעת שלא נוכל לממש. לא מספיק רע לי בבית. גם לו, למרות שהוא מנסה להשחיר , לא רע ממש.  זה עצוב וזה מפחיד."

    "למה את לא יכולה ליהנות ממה שיש. כאן ועכשיו?"

    "כי הפחד מכך שיום אחד לא יהיה , נוראי. איך אוכל לשוב לשיממון של פעם?"

    "ו...?"

    " החלטתי ומאז אני רגועה."

    "מה החלטת?"

    "לא אוכלת איתו יותר סושי..."

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/10/09 15:56:


      קראתי בשקיקה

      וגם הצבעתי

      ישר כוח....

      אתי

        12/10/09 05:13:

      לא סושי - לא מגיע !

      צוחק

        19/9/09 05:13:
      הסושי מגרה את החושים ,לא ממליצה להפסיק ,אי אפשר לדעת לאן זה יקח אותך,,,
        17/9/09 19:53:


      גם במנדרינית הסיפור שלך

      פיצוץ של כל החושים.

      לנחמה  קחי את הסרט -

      אוכל שתייה גבר אשה-

      דרמה על אהבה ואוכל

      במאי אנג   לי  גאנר

      ביי

      חברתי,

      לראשונה, מתוודע אני לצד הזה (המעולה) של כתיבתך ואני מוקסם!

      עוד...

      שנה טובה ומתוקה,

      בני.

        17/9/09 15:59:

      יפה מאד אילניק..

      לאהבה אין גיל כלל.

      ילדה אשה הינך וכך תשארי

      שנה מבורכת לך

      תמי

        17/9/09 14:28:

      אילנית יקירתי,

       

      סיפור מעניין מושך לקרוא אותו...........

       

      אמשיך לאכול סושי...........

       

      שנה טובה ומתוקה עם יד חזקה ובריאה !!!!!!!

       

      מוטי

        17/9/09 12:38:
      ואני למדתי שסושי עובד... :) יופי של סיפור
        17/9/09 07:45:


      לא אוהבת סושי אבל את הסיפור אהבתי.

      שנה טובה,

      טלי*

        17/9/09 07:25:

      דימיוני או מהחיים

      בכל מצב-אהבתי

      שנה טובה יקירה!

        17/9/09 01:13:


      עצום ורב הוא כוחן של מילים.

      באפשרותן להזיז הרים, למוטט יבשות, לשנות עולם ומלואו.

      על כן, חשוב להשתמש בהן בתבונה.

      איזה פוסט נפלא זימנת לי לפני השינה.

        17/9/09 01:06:


      יפה,

       תשלחי,

      ותגידי להם שאני המלצתי.

        17/9/09 01:00:

      בהצלחה !

      הלואי מפרגנת לך ...

      סיפור טוב . שנה טובה לך .

        17/9/09 00:58:

      באמת יפה
        17/9/09 00:57:


      סיפורים מהחיים....

      שנה טובה:)

        17/9/09 00:56:

      את הסוף הייתי מחדדת

      סופים חזקים בסיפור

      הם חשובים

      כאן זה מעט חלש - תשלפי ציפורניים מותק

      את יודעת איך :)

      שנה טובה דבש והצלחה. את כותבת טוב.

       

        17/9/09 00:52:


        לא סושי אז

        דים סאם והכשר הכי טעים

        והמסעדה באלנבי הייתה פעם שלי

        חלק מהסיפור אנכי   ההיי

       

        17/9/09 00:44:

      יפה

      שיהיה בהצלחה...

      ארכיון

      פרופיל

      אילניק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין