| אחרי שבוע שהסתובבתי בתחושה של חוסר תחושה התחלתי לחשוב שאולי משהו לא בסדר. אחרי שבועיים שהסתובבתי בתחושה של חוסר תחושה, ועוד שבוע שחשבתי שמשהו לא בסדר, הבנתי שצריך לעשות מעשה..המעשה שהיה צריך להיעשות נמנם בראשי, חיכה לי, לפעמים הוא היה מתעורר, מתמתח, מסתכל לבדוק עם זמנו כבר הגיע... כשמעשה מתיישב לך בראש, זה רק עניין של זמן עד שיעשה... הוא יושב שם, בראש, לא עושה שום דבר, אבל הנוכחות שלו, השקטה, היא משהו שאי אפשר לחיות איתו לאורך זמן, והוא יודע, ואי אפשר להאשים אותו יותר מדי, כי מעשה, מתיישב בראש רק בהזמנה, מעשים שמגיעים ללא הזמנה, לא מתיישבים בראש, הם פשוט נעשים, ואז אפשר או לשמוח או להתלונן, אבל מעשים שיושבים בראש, אלו מעשים מוזמנים...למדתי לחיות איתם, עם המעשים המוזמנים שלא נעשים, עושה רושם שגם הם לא ממש סובלים, פתחו חברה, כל המעשים שצריכים להיעשות, אצלי בראש. יושבים כל היום ומדברים ביניהם, מריצים התערבויות מי יצא משם ראשון, סתם, בשביל להעביר את הזמן, לפעמים נהיה צפוף, ואז גם רועש, רעש שרק אני שומעת, אבל מציק, כאילו אומרים לי, "אם לא תעשי אותנו, לא ניתן לך לעשות כלום", אז לא עושה כלום. גם לא אותם.אחרי תקופת נמנום קצרה הוא התחיל להיות חסר מנוחה, ככה זה עם מעשים חדשים, הם עוד מלאי אמונה שזה יקרה, שאני אעשה אותם, אבל הוא, הוא ממש נהיה מציק, הוא לא התערבב עם המעשים האחרים, הרגיש חשוב מהם או הכרחי יותר, או שניהם - זו תסמונת ידועה של מעשים מתחילים. התחושה הזו, שלהם (או שלי?) מתפוגגת עם הזמן, ואז מתחילות השיחות ביניהם - "היא כבר לא תעשה אותי", "היא לא מסוגלת", "חושבת שאם היא יודעת שצריך זה מספיק"... אני יודעת מה צריך לעשות, איזה מעשה כבר לא אקטואלי, איזה דחוף, איזה יעשה לי טוב, איזה לא, איזה חשוב, איזה כייפי, איזה מעיק, איזה סתם בשביל להוכיח, ומושכת זמן... אפילו לא יודעת למה, זה לא שאני עסוקה... לפעמים אני חושבת שאני קצת מאוהבת, במעשים שלא נעשים אני לא מגלה להם.אבל יום אחד הם יעשו, יום אחד, יהיה לי הכוח, יום אחד ייגמר לי מהרעש הבלתי נסבל ואני אנקה, אנקה את הראש מכל המעשים האלו, יום אחד אני אקום בבוקר ואתחיל לעשות, את כל המעשים.אולי השנה. |