כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      19/9/09 21:25:
    תודה עליזה'לה עבור האומץ להגיב ולתאר את התרשמותך, אני מניח שלא תהיינה תגובות רבות ואולי שלך תהיה הראשונה והאחרונה. עם זאת אני שמח שקראו אותו רבים מאחר והסיפור הזה ריגש אותי מאוד תוך כדי כתיבתו. אני לא מתרגש תוך כדי כתיבה בדרך כלל, גם בתיאורים דרמטיים ביותר, אך לא כמו התיאורים בסיפור הזה.
      19/9/09 20:47:

    זו זכייה גדולה בעייני

    ללמוד דבר מאחיך האובד

    ואפילו אם הלך אחר כך בדרך לא נודעת

    נעלם בערבות השלג... הרי שזכה הקטן

    בזיכרון...שגם לו יש ערך רב

    שנה מתוקה ידידי .

      17/9/09 12:07:
    זה הסיפור לחג שלי. התיאור הפרטני של מהלך הפגישה בין הבן האובד לאמו ואחיו הוא פרי דמיוני, מתוך הנחה שכך זה עשוי להיות. אך הסיפור מבוסס על עובדות אמיתיות. כלומר הביקור המפתיע ערב מלחמת העולם הראשונה של הבן האובד שגדל בפנימיית צוערים והפך לנוצרי בעל כורחו וקצין פרשים בחיל המשמר של הצאר, וחוויית הילדות  שנחרטה בזיכרונו של אבי כיצד אחיו הבכור למדו ללרכב על סוס על ברכו - אלו הן אמיתות.
    0

    בל יאמן

    3 תגובות   יום חמישי, 17/9/09, 11:54

    בשנת 1914 על סף מלחמת העולם הראשונה, רכב קצין הוסארים צעיר לעבר שוליה של עיירה מסוימת בתחומה של רוסיה רבתי. הוא לא נראה כמי אשר איבד את דרכו, ההפך הגמור, הוא דהר ישירות לכתובת מסוימת באותה העיירה – לרובע היהודי.

    הוא הגיע לאחד הבתים המוקף ככל השאר בגדר נמוכה, החליק בזריזות מעל סוסו וקשר אותו לגדר, פתח את השער ופנה היישר לדלת הכניסה של הבית. התקדמותו נצפתה מרגע שנשמעו הדי פרסות סוסו. דרי הבית נצמדו לחלונות וחזו בדהירתו בחשש. הוא אכן היה מראה נדיר, מדיו הייחודיים, גלימתו המתנפנפת  מאחורי גוו התמיר, הנוצה המקשטת את כובעו. אולם מראהו לא ריגש אותם כלל, פירוש ברור לחלוטין היה עבורם לדמות שכמותו, איומים וצרות צרורות.

    מיד לאחר שהזר נע לקראת דלת הכניסה לביתם ננטשו החלונות, כל הצעירים נסוגו לאחד מחדרי השינה, בעוד האם המבוגרת המתינה בצד השני של הדלת, מתוחה ומקווה כי האורח הבלתי צפוי הגיע לביתם בטעות ומיד ייווכח בכך ויניח אותם לנפשם. היא שמעה אותו נוקש ופתחה את הדלת, מישירה מבט לקלסתר הפנים הנאה ולעיניים החומות של הקצין הצעיר וגבה הקומה. הם עמדו שניות מספר זו מול זה מבלי להגות מלה בודדת אחת.

    הוא לבטח הגיע אלינו במקרה לחלוטין, הרהרה האם.

    'האם יכול אני להיכנס?' הוא שאל ברוסית.

    'אוה וודאי הואיל להיכנס,' היא השיבה והניחה לו לחלוף על פניה.

    הוא חצה את הסף והמתין עד שתסגור את הדלת.

    כאשר היא פנתה לאחור ראתה אותו מתבונן בה בחזה גועש ודמעות בעיניו החומות.

    'מטושקה,' הוא לחש והוסיף באידיש, 'זה אני...'

    אחוזת תדהמה היא פרשה את זרועותיה בלא יכולת להגות מלה, מלבד פרץ של התייפחות חנוקה וחיבקה את גופו התמיר בעוד הוא נכלא בזרועותיה. טומנת את ראשה בחזהו היא דבקה בגופו, נשענת עליו במלוא כובד משקלה, נתמכת בגופו הצעיר והחזק, בחזה גועש ובעיניים עצומות, בעודה מודה לאל – בנה בכורה שאבד חזר לחיקה.

    מספר דקות חלפו כך בדממה, בעוד הם חשים בהלמות לבבותיהם, בנשימתם החטופה.

    'היכן אבא?' הוא שאל בלחש מחבק אותה בעדינות בזרועותיו החסונות.

    היא השתעלה קלות והרימה פניו אליו, בוחנת את קלסתרו, מביטה בעיניו של בנה שהיה נער רך בפעם האחרונה בה ראתה אותו. 'הוא נטש אותנו, הקב"ה לקח אותו...'

    'אוי לי, מתי היה זה?' הוא שאל מופתע, בקול שהסגיר אך במעט את תחושותיו.

    'לפני כשש שנים,' היא השיבה ומיהרה להוסיף מזועזעת עדיין, 'היכן היית כל השנים הללו בני היקר, האם אתה באמת...?'

    'כן אימא, אך אצטרך להתפלל על קברו של אבא. מי אמר קדיש והיכן אבא קבור?'

    'הנייק ואבא קבור בבית הקברות היהודי לא הרחק מביתנו.'

    'האם הנייק בבית...? לא נותרת לבדך, האין זאת? ראיתי כמה זוגות עיניים שהתבוננו בי, היכן הם?'

    'אוה, הם כולם פה, מסתתרים... בוא נכנס בני ואקרא להם.' היא השיבה בהקלה רבה, מרימה מבטה אליו בחיוך ובפנים חיוורות. היא חשה בחולשה רבה לפתע ונזקקה לתמיכתו, בעוד הם חוצים חבוקים את המסדרון לעבר חדרי הבית. אך לא היה צורך לקרוא להם, הם המתינו לשניהם אחד עשר אחיו ואחיותיו. הגדולים יותר מביניהם פגשום במחצית הדרך, חוזים במראה יוצא הדופן בעיניים פעורות. הם פינו דרך לאם ולהוסאר הצעיר, ונעו בעקבותיהם לטרקלין.

    לאחר שנעזרה בבנה בכורה שהושיבה בכסא סמוך לשולחן גדול המידות, מחתה האם את דמעותיה, נאנחה ופלטה באיטיות את האוויר הרב שנאגר בריאותיה. 'זה אחיכם הבכור,' היא הצליחה לומר בטרם התייפחות נוספת החניקה את קולה.

    בנותיה והרכים בבניה חשו לאם הבוכייה חרישית, נסערים, מוכי תדהמה, הם מעולם לא ראו את אמם במצב של חוסר שליטה רגשי שכזה – בעוד הזר במדיו הססגוניים היה עדיין בגדר חידה עלומה.

    היה זה הזר, אחיהם הבכור שקטע את הדומיה שנפלה לפתע. 'של מי הקטנטן הזה?' שאל בעודו נע ביניהם, מלטף את ראשיהם, מחייך אליהם בנועם.

    'גם הוא אחיך, הוא שלי, צעיר בניי...'

    'באמת אימא, בן כמה הוא?'

    'הוא בן חמש ונולד ארבעה חודשים לאחר האסון שהומט עלינו עם מות אביך. אבל אתה לבטח רעב בני.'

    אוה לא אימא אינני רעב, אל נא תטרחי.' השיב ההוסאר והתיישב לצידה.

    'אבל אתה חייב לאכול בי,' היא הוסיפה בעקשנות טיפוסית. 'מה כבר אכלת שם, והיכן היית כל השנים האלה ישמרנו האל?'

    'התגעגעתי למאכלים הנפלאים שלך,' הוא הודה מצטחק, מנסה בכל מאודו להסיט את הנושא, להימנע מהעלאת עברו ותלאותיו. אולם כאשר הביאה לו האם מרק חם מיד לאחר מכן, והתיישבה להשגיח כיצד הוא אוכל, האווירה הכללית הופשרה, וכל אחיותיו ואחיו החלו להסתגל לנוכחותו, למרות הופעתו הזרה, מדיו וגלימתו. ברגע בו הסיר את כובעו הם השתוקקו בלהיטות להניח עליו יד, לחבוש אותה על ראשיהם, בפרצי צחוק עליזים.

    הקטנצ'יק מצא חן בעיניו ומיד לאחר שסיים לאכול משך אותו אליו, הרימו והושיבו בחיקו.

    'לא ענית על השאלה שלי בני, האם העירה. 'האם לא תספר לנו מה אירע אז, כיצד זה קרה?'

    הוא השתעל במבוכה בעוד אחיו הגדולים מביניהם חשים להשקיט את הקטנים יותר, שעדיין פטפטו בלהט.

    'את שלחת אותי לאחד השכנים באותו ערב, אני לא זוכר לשם מה ומה הייתי צריך להביא או למסור.' הוא החל לבסוף בדבריו. 'הליל ירד כאשר הייתי בדרכי חזרה, חשכה מלאה את הרחוב הנטוש, כאשר שלושה פרשים הופיעו לפתע דוהרים על סוסיהם לעומתי. כאשר הם עמדו לחלוף על פניי אחד מהם רכן, תפש אותי והרימני לאוכפו. הוא הושיב אותי לפניו  מבלי שסוסו הפסיק לשעוט.'

    'חטפו אותך אם כך לא ברחת... ואתה היית ילד רך לפני בר מצווה...' נזעקה האם נסערת שוב במעין הקלה. 'ההיו הם צוענים?'

    'לא אימא הם היו חיילים. רכבנו כמה שעות עד שהגענו למחנה הזמני שלהם. שם הם הכניסו אותי לעגלה מכוסה יריעה ביחד עם עוד ילדים רבים בסביבות גילי. למחרת יצאנו במסענו מזרחה.' הוא השתתק לכמה שניות, העביר את ימינו בשערות ראשו והחליקה לאורך לחיו. הוא לא שש להיזכר בתלאותיו, בקשיים והצער עמם נאלץ הוא להתעמת אז. אך לא הייתה לו כל ברירה אחרת הוא חייב היה לספר לה, לפרוק זאת מעל מצפונו. 'זה היה מסע ארוך מאוד וילדים נוספים נחטפו במהלכו, מהכפרים הסמוכים לדרכנו. הגענו לפטרוגרד בסיומו של המסע אחר הצהרים, לשולי העיר. לא היה לי מושג אז היכן אנו, ומעולם לא ראיתי עיר גדולה כזו.' שוב נפלה דומיה קלה והוא כחכך בגרונו והשפיל את פניו לעבר צעיר אחיו בחיקו, מתעלים ממבטה הנוקב של האם.

    'מה אתה מסתיר ממני בני?'

    חלפו מספר שניות שדמו לנצח בעיניה, בטרם הוא השיב לה.

    'באותו היום כאשר הגענו ונשלחנו להתרחץ, הם גילו את יהדותי, הטבילו אותי ואף את שמי שינו... אני נוצרי אימא.'

    'אלוהיי שבשמים, אוה אלוהיי...' מלמלה האם בקול מרוסק וכיסתה את פניה בכפות ידיה.

    דומיה רוויית מתח שררה שוב לפתע, אך האם התאוששה מיד והזקפה. 'אתה תחליף בגדיך ואת הסמרטוטים האלה תשליך, נשרוף אותם. אני אקח אותך לרבי, אתה נשאר אתנו!' 

    'לא איני יכול אימא, נשבעתי שבועת אמונים לצאר, אני משרת במשמרו. אם אשאר אהפוך לעריק, הם ימצאוני ויוציאו אותי להורג...'

    היא קמה ממקומה וחשה אליו לחבקו, לא ניתן היה לעשות דבר והיא ידעה זאת.

    הוא נשאר לארוחת הערב, למד להכירם את כל אחיותיו ואחיו אלה שחיו עמו בטרם נחטף ואלה שבאו לעולם לאחר מכן; החליף דברים עם הגדולים ביניהם, השתעשע עם הקטנים ועם צעיר אחיו בפרט. הוא לימד אותו לרכב על סוס על ברכו.

     כאשר הגיע הזמן להיפרד הוא הבטיח לחזור, אך ביקש מהם להישאר במקומותיהם ולהניח לו ללכת לדרכו ללא סערת יצרים נוספת.

     

    צעיר אחיו בן החמש אשר למד לרכב על סוס על ברכיו של אחיו הבכור, היה אבי המנוח, ברוך זכרו. הוא לא הרבה לספר ולי בפרט על אותם הימים. הוא לא סיפר את זה לי ישירות; שמעתי את הסיפור הזה לראשונה, כאשר הוא היה במצב רוח טוב בחברת ידיד קרוב ונאמן שלו, והוא פירט את האירוע הזה בחייו בנוכחותי.

    דודי שהיה גדול בעשרים שנה מאבי, לא חזר יותר. אם הוא לא נפל במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא ככל הנראה נפל במהפיכה הרוסית ב-1917, כקצין לבן שנלחם בצבא האדום של יהודי אחר – לייב טרוצקי.

     

    © חיים קדמן ספטמבר 2009 – כל הזכויות שמורות

    דרג את התוכן: