פעם שלא ידעתי לדבר אמא ואבא דיברו בשבילי.
ואני רציתי כל כך להיות כבר גדולה שאוכל להגיד אאאלף בלי שיאמרו לי סטופ.

בחגים הייתי מתכנסת מתחת לשולחן עם שאר המיעוטים.
אלו המסרבים בליבם להיקרא שלגיה או נסיך תואר.
בשקט הצטרפו גם אלו שאהבו לשתות את המרק בקול רם.

כל אחד בתורו היה מספר סיפור על הצל שלו. אני סיפרתי שהצל שלי היה מפתיע אותי תמיד בלילות כשאני ישנה ועושה לי בו מאחורי הגב.
אחר סיפר שהוא כבר עשה שלום עם הצל שלו והם מקריאים אחד לשני סיפור
לפני השינה ונרדמים כפיות.

לאחר תקופת החגים הגיע החורף הקשה.
הים החזק אסף את הארמון שבניתי מחול.
בכיתי לא מעט, למרות שהוא סיפר לי שגם בקרקעית של ים גדול יש חיים.

בבקרים הייתי מתנחמת בעדן החלון.
בלילות הייתי חושבת להחליף את השם. לא ידעתי האם הוא שייך לי שמי.
האם משהו שלא בחרתי יכול להיות שלי? ובכלל רציתי שמישהו יסביר לי את מהות הבחירה.
ניסיתי לשאול את אלו שבחרו להיות מבוגרים על מהות הבחירה.
והאם אני יכולה לבחור לעצמי חיים חדשים.
במקום הם כתבו לי סוף על המצח וצחקו.

בכיתי לא מעט
ואז החלטתי שאני אגדל ואוכיח להם שגם סוף יכול להיות מאושר.

אח"כ עברו בי 3547362975 מחשבות שונות על עצמי.
לעיתים חשבתי שאני יונה. לעיתים חשבתי שאני שלדה של צב.
זה בילבל אותי מאוד ותהיתי האם אני ילדה קייצית או חורפית. הייתי חייבת לדעת. איך אדם יכול להסתובב בעולם מבלי לדעת מי הוא.

לפני שגיליתי מי אני חשבו אותי לרמזור.
פעם אחת כלב בלבל אותי לעץ והרים את הרגל להשתין.

אח"כ עברו בי 355824685 רגשות שונות לגבי עצמי.
והחלטתי לצייר לי קווי מתאר יותר ברורים שאנשים לא יתבלבלו ויתלו על הפה שלי מודעות דרושים.

היום אני כבר יודעת מי אני.

גיליתי אותי אחרי שהבנתי את מהות הבחירה.
ועכשיו שיש לי אותי אני אף פעם לא לבד.

גם אם קירות וריצפה יפנו לי את גבם.

ארמון אפשר לבנות מחול ומים.

בוא אתה צעקתי לים. גם בקרקעית של ילדה גדולה יש חיים.