בפוקס לא קרה כלום לאופנוע. שכבתי חמישה חודשים עם רגל מגובסת, שתי צלעות סדוקות, שבר מורכב בקרסול ושני ברגים בברך, עברתי מאות שעות של טיפולים, התמכרות וגמילה ממשככי כאבים ולאופנוע- שלום. הסיפור הוא שכשהחלקנו אני נזרקתי לצד אחד והאופנוע לצד שני. האופנוע המשיך כמה עשרות מטרים בלי לגעת בכלום. אני נעצרתי במעקה בטיחות. 

עכשיו אני על 110. משייט בכיף. אוויר קריר מצנן לי את מצב הרוח הסוער. אני חוזר ממרכז שירות של אורנג'. המזדיינים האלה לא הסכימו להחליף לי את המכשיר שהתרסק בתאונה. למרות האישורים מהמשטרה ולמרות שאני עדיין צולע ורואים עליי שלא היה פשוט. 'אני מצטער אדוני, נגמרה לך האחריות כבר לפני חצי שנה'. ענה בלקוניות נער מתבגר עם חולצת מדים מכופתרת, תג שם מוזהב ועניבה. אני מושך עד 130, עוקף מימין משאית סולר וטנדר לבן , מתחמק מכתם שמן ומתייצב על הנתיב האמצעי. הסברתי לגמד המחוצ'קן שהתאונה לא קרתה באשמתי ושלמרות שחברה שלי כבר הייתה פה ונדחתה, הגעתי בעצמי עכשיו כשיצאתי מהשיקום, כי 'אני איתכם כבר למעלה מ9 שנים ואני בטוח שנוכל למצוא איזשהו פתרון'. המחוצ'קן מצמץ במהירות איזה 5 פעמים ואז מאוכזב לגלות שלא הצליח להעלים אותי משך בכתפיו ואמר בלחש 'אני באמת מצטער אדוני', העלה חיוך, הרים את הטון - 'אבל אני כן יכול להציע לך את הסמסונג החדיש ביותר שלנו בהנחה משמעו... קרעתי ממנו את התג שם. התנועה מאטה, צוואר בקבוק. עשרות נורות ברקס נדלקות, מנסות להוריד לי את מצב הרוח. אני זורק מבט למראה, מוריד הילוך, חותך שני נתיבים שמאלה וממקם את עצמי יפה בשוליים. 140. כמו חמאה. ואללה התגעגעתי... 'שגיא קליינרמן', מצהיר התג. שם של אפס. בתול בן 22 עם עניבה. איש מכירות עאלק. הוא נרתע אחורנית, בוחן אותי, מנסה לנחש לאן אני אקח את זה. תפסתי אותו בעניבה וליפפתי אותה על היד שלי. 'קליינרמן, אתה מת שמעת?' לחשתי באוזנו, מנופף לפניו בעדות מוזהבת לזהותו החשופה. כמה אנשים התחילו להתקרב אז הרפתי ממנו. הרמתי מולו עוד מבט מאיים קטן ויצאתי משם. אני תופר את השוליים, עוקף את הפקק כולו ויוצא לכביש כמנצח. חיוך קטן משתלט עליי .. 'מלך הכביש חזר' אני חושב לעצמי. 'קבלו את שובו של מלך הכביש!'.. 'נתיניי שוחרי האספלט היקרים!' אני פותח בנאום, 'אכן עזבתי לגלות קצרה בניכר. היעדרותי הורגשה, אני בטוח. הספקנים שבינכם בוודאי פקפקו לא פעם ברגע חזרתי... אך דעו לכם ידידיי שהתגעגעתי עמוקות. ממקום שביי הגנבתי עצמי פעם אחר פעם למוניות ואוטובוסים בכדי להיות אתכם שוב ולו לכמה רגעים. בכיתי את תאונותיכם, התפללתי לסילוקם המהיר של כתמי שמן ופגרי חיות והייתי עמכם עמוק בלבי בכל פקק וסגירת כביש לשיפוצים.. לעד ידעו כל ווספה וכל טרנזיט כי מעולם לא נטשתי את ממלכתי! עזבתי רק כדי לשוב אליכם חזק, בריא ואמיץ מתמיד ולהביא עליכם ועל משפחותיכם ביצועים מרהיבים ופניות חדות מאי פעם! בני עמי היקרים, יש מי שחי בשבילכם! בעיני רוחי שמעתי את התשואות. הרמתי חיפושית פולקסווגן צעירה ונשקתי לה. והם מריעים לי.. 'יחי המלך!' הם קוראים. 'ברכו את שובו של מלך הכביש!' ביציאה מהכביש המהיר, תוך שאני יוזם חוק חדש שיחייב התקנת מנוע בכל אופניים, מנצלת מכונית אפורה את דעתי המוסחת, זולגת עמוק לתוך הנתיב שלי ומנסה לזרוק אותי אל הכביש! אני מכוון את האופנוע בכל כוחי לנתיב הצמוד ומצליח בקושי להתחמק מרוכב קטנוע שנוסע לידי. אני זורק מבט חפוז לנהג ותופס אותו מחטט בפלאפון.

אוו הוו! חושיי בוערים בי, מתחדדים, בתוך חזי בוכנה אדירה מתחילה לעלות ולרדת, גבוה, חזק יותר ויותר, ובקצב הולך וגובר מייצרת עבורי זעם אינסופי. ראשי מתכופף, מתאחד עם הרוח, עיניי מתמקדות. נעילה. אני מתקרב לחלון הנהג ומתייצב לצידו ומי בתוכו אם לא הקורבן האולטימטיבי? בחור לבן מדי עם עור בעייתי, חנוט בעניבה שחורה מעל חולצה לבנה מעומלנת. הוא נראה כלוא בתוכה. בלוריתו עמוסת ג'ל מתנדנדת מעליו במקצב מהמורות הכביש כאילו הייתה ישות בפני עצמה וכפי הנראה ישות מעניינת, שובת לב וחיננית הרבה יותר מהיצור הדוחה שמתחתיה. נציג מכירות אני אומר לעצמי. מעניין של מי. כמה פירורים נחים על מכנסיו מהבורקס שקנה בתחנת הדלק מול המשרד שלו. היה מאוחר והוא קנה אותו למרות שידע שלא ייהנה ממנו. ידע שהוא יושב על אותו מגש מ6 בבוקר ושלפחות פעמיים-שלוש במהלך היום ידיי נהגים שמנוניות נשלחו אליו, לחצו כדי לראות אם הוא טרי והחזירו אותו למקום. בורקס פטריות דחוי ומיובש. כאלה הם אנשי מכירות, אני חושב לעצמי. הוא נוהג בפונטו אפורה סתמית. אני כמעט יכול לשמוע את קרן פלס מפהקת מהרמקולים של מכוניתו ואותו מחדד לעצמו תובנות בזק ממילותיה, חוזר עליהן פעם אחר פעם בראשו, יודע שברגע שיפסיק לדקלם את המנטרה היא תעלם. לפי הקימוט המכווץ בזוית הפה אני יודע שהוא יוותר בין רגע על חמשת הארוחות הבאות שלו כדי להצליח להימנע מהעימות הזה. 'פה ועכשיו' לא נמנות בין צירופי המילים שעוררו בו רוגע. אני דופק גז ועוקף אותו, מתמקם יפה מלפניו ומתחיל, בהדרגתיות החלטית, להוריד מהירות. הוא מאט מאחורי. לוקח לו כמה שניות להבין שמשהו לא בסדר ועומס התנועה הוא לא זה שכופה עליו לעצור. עוד כמה שניות לקשר ביני לבין המהלך הבזוי שביצע על הכביש קודם לכן והנה, מצחו מתקמט, ראשו נשמט אחורנית באיטיות ועיניו נפתחות. אנחנו משחקים.. אם רק יצליח לעקוף אותי ייקח את הנתיב השמאלי ויעלה לכביש המהיר, אז ידרוך על הדוושה בבהלה כזו שפיו הקפוץ לא יוכל עוד לשאת במתח ויפלוט מיד יללה חרישית מלאת התרגשות. אני עוצר וכופה עליו עצירה מוחלטת. אני נעמד מעל האופנוע ומסתובב אליו. בשנייה פני הג'לי שלו הופכות למקפא לבן. הוא מסתכל אחורה ולצדדים. אנחנו לבד. הוא מעיף את הידית לרוורס ומסיע את האוטו אחורנית. בהטיה קלה של האופנוע אני מסיט אותו לצד וחוסם את כל הנתיב הימני כשפניי לשמאלי. בייננו מפרידים עכשיו כ10 מטרים. אנחנו מביטים זה בזה. כשהוא מסיים את הרוורס הוא מעביר לראשון ומאיץ, מנסה לעקוף אותי משמאל. שתי נגיעות מצמד וגז ואני תופס זווית יפה וחוסם את השמאלי ואת המעבר לימני. הוא היסטרי עכשיו והגבות שלו מעידות על זה. החלק הפנימי שלהן עולה גבוה למעלה, שואף להתחבר לקו השיער, אולי כדי להתגבש לצורת חיים אחרת בניסיון אחרון להסוואה. החלק החיצוני לעומת זאת רפוי לחלוטין, משלים עם גורלו המר.. הוו כן! כאלה הם אנשי מכירות! גם כשחייו עומדים מנגד, בעיצומו של המאבק, הוא מניח לגבותיו לרפות! אנחנו בלב ליבו של הקרב, מהלך אחד נכון והוא בחוץ, והבן זונה נכנע מראש! גם אם חלק ממנו ימשיך בהעמדת הפנים וישחק בהתחמקויות, הרי שהוא כבר קיבל על עצמו את רעיון ההפסד, ולכן כבר הפסיד. והוא עושה זאת לא כי הוא פוחד מהפסדים! הפסדים אחרי הכול, הם חלק משגרת יומו. You win some, you lose some, מצהירה בהכנעה סכמת ניהול הסיכונים התלויה במשרדו. המאזן בסוף היום הוא שקובע. מעצמו הוא פוחד. מרגע אמיתי אחד, כזה שיחייב אותו להגיב מיד, מבעד למסכת המנתחים הסטרילית ששכלל כל השנים. כזה שיחייב אותו להרגיש. הוא מעיף את הידית לרוורס שוב וטס אחורה כ20 מטר. הפעם אני איתו. מכוון אליו את החרטום, מדליק אורות גבוהים ונוסע נגד הכיוון, אחריו. כשהוא נעצר ומחזיר את הראש ממבט הרוורס ומוצא אותי צמוד אליו, מסנוור, הוא משתין במכנסיו. בקלות יכולתי לשמוע אותו מציע לי ליל חלומות קסום עם שתי אחיותיו ואמו היקרה אם רק אסכים לסגת מתוכניתי ולחבק אותו חזק. אני מרים את משקף הקסדה, נושא מבט החלטי בעיניי ונועץ אותו בו. בשנייה אחת כל שרידיי גבריותו נמחים, כתפיו קופצות מעלה, נצמדות ללסתותיו, מסתירות את צווארו וידיו נפרסות לצדדים פתוחות, מתחננות.. פיו שואל 'למה?'. אני מעמיד את האופנוע בצמוד למכוניתו, מוריד את הג'ק, קופץ מן האופנוע ומתקרב אליו. הוא מעביר לראשון. אני דופק בפתאומיות על מכסה המנוע. אם הוא היה רק קצת יותר דרוך הוא בוודאי היה נורה כבר דרך גג מכוניתו. אני מתקרב לחלון המכונית. החלון סגור. הכתפיים שלו עדיין מסתירות את צווארו וידיו ופיו זזים במהירות לכיווני, מנסים לתרץ את העקיפה. 'אני באמת מצטער אדוני' אני ממלמל תוך שאני מצמיד את שתי ידי לאגרוף ובהינף אחד עוקר את מראתו הימנית. האיש קופץ במקומו והרכב מתחיל לנוע. פרצופו מעוות כאילו מבכי אבל אין דמעות בעיניו. 'אבל נראה ששכחת לחדש את האחריות שלך'. אני סוגר את משקף הקסדה ונוגח דרך חלונו הימני. רסיסים ממלאים את מושב הנוסע, וצרחה יוצאת מפיו. 'משוגע' הוא צורח, 'אתה משוגע!'. אני מספיק ללפות את עניבתו לכמה שניות לפני שהמכונית מאיצה, עוקפת את האופנוע שלי, חוזרת מהר לנתיב השמאלי ומתרחקת לעבר הכביש המהיר. אני מסתכל סביבי. שתי מכוניות עוקפות אותי, אחת מהן מאטה לידי, בוחנת את השברים שעל הרצפה. אני מסמן שאני בסדר. אני מנער ממני את שאריות הרסיסים ומתכופף להרים את המראה. אני לוקח אותה איתי. היא שלי עכשיו.          יחי מלך הכביש! אני שומע אותם קוראים, ברכו את שובו של מלך הכביש!           אני מניף אותה באוויר כמנצח, נותן להם להתענג על הרגע הזה ביחד איתי. הרי אחרי הכל, היא שלהם לא פחות משהיא שלי..