איזור התעשייה פולג נתניה, קצת לפני הצהריים וגשם מבול. יש את המנגינה של המגבים על השמשה הקדמית ואני מחפש חנייה. עוד סיבוב מסביב לבלוק והנה ממש קרוב באיזה מפרצון אני מזהה וכובש. טוב אם עד עכשיו לא הייתי בטוח שהמסך של המחשב שלי הלך, הגשם כבר יעשה את שלו. אני והמסך נכנסים ספוגי מים למעבדה, ולא כי היינו בחזיתית או בנבדל מול איזו ממטרה. אני מתפלל לבורא עולם שהם יתקנו לי אותו על המקום, למה אם לא הלך עליי.

מה קרה? סתם אתמול בלילה במסגרת תחזוקה שוטפת למחשב שלי, הסרתי כל מיני פרוטוקולי תקשורת מיותרים מהחלונות שלי (חוקי חוקי...) ובאופן וולנטרי הדלקתי את המחשב מחדש. למה? באמת שאני לא יודע. אני רק זוכר את המנגינה של חלונות (ווינדוס בעברית) אבל במסך ראיתי רק חושך. כיבינימט עוד פעם המסך נותן לי את הקטע הזה ומת לי באמצע החיים. לפני חודשיים הוא גם פצח באיזו שביתה אבל איכשהו הצלחתי להחיות אותו. אומרים שזה טאץ`, אני טוען שזו אלקטרוניקה קצת לא במיטבה.

במסגרת היותי קצת נוירוטי, ואו, חרדתי דווקא לא לקחתי את זה מאוד קשה, זיעה קרה בכפות הרגליים ותו לא. אני רק זוכר שהנורה הכחולה שלו הבהבה ממש מהר ואחרי זה כבתה לעד. מישהו או משהו כאן מת. לקחתי את המסך לשקע אחר באיזור המטבח, ביקשתי יפה יפה ואמרתי לו שאסור לו למות לי עכשיו כי זה ממש נופל על ראש השנה, ואני גם מובטל, ומשלם מזונות, ולא ממש בא לי להוציא על מסך חדש. הוא לא נאות ולא עזר כלום. אפילו כשחיברתי אותו לשקע במטבח שהוא שקע המזל שלי, זה לא עזר. ניסיתי להדליק אותו כשהוא הפוך או על הצד, אבל זה גם כאן נחלתי מפלה. הבנתי שהלך לו הספק כוח. מה זה ספק כוח? מאיפה לי לדעת? המזל הוא שהמסך עדיין באחריות יצרן, רק שהאחריות שלי עצמי כבר פגה מזמן.

אם כבר עסקינן בזו התקופה הקדושה, הלא היא תקופת ראש השנה, יש שני סוגים עיקריים של אנשים. יש את אלה שמברכים באמצעות טקסט פשוט, ויש גם אלה שמחייגים אותה. מאיזה סוג אתם? אבל העיקר הכוונה לא? עכשיו, הבעייה היא, שנכון לאותו רגע בו נפח מסכי את נשמתו או יותר נכון את נשמת ספק כוחו, נטול אני את אותה יכולת לאחל לאף אחד שנה טובה. לא בפייסבוק, לא במייל, לא בטוויטו (טוויטר בעברית), לא במסנג`ר ואפילו לא בבלוג. כי ככה זה שמת לך המסך. בכלל כל השנה הזו היתה גדושה בבעיות חומרה קלות. הדיסק הקשיח שלי הלך, אחר כך המאוורר הפסיק לעשות אור כחול, וכמובן לפני חודשיים כשהמסך גם כן התחיל עם הפוזות שלו. חלילה לי מלשכוח את הניקוז של המזגן, הרדיו באוטו, השן העקורה, האשפוז, החלק מהלגו שהיה חסר, בקיצור היו כל מיני סמי תקלות שוטפות כאלה שעשו לי את החיים, איך נאמר, מעניינים דיו.

הפקידת קבלה בבניין שבאיזור התעשייה בוחנת אותי כשאני ספוג ממים, ואומרת לי בחיוך שהמעבדה של המפגרים שבאים רטובים עם מסכים עוד יותר רטובים, נמצאת במאחורה. זה רק נדמה לי, או שכל המעבדות תמיד נמצאות במאחורה? עכשיו גשם תמיד עושה חשק להשתין. העניין שעם יד אחת להחזיק במסך רטוב ועם היד השנייה להחזיק את השני? אני נוטש את הרעיון. אני ומסכי בסוף מוצאים את המעבדה. הבחור של המעבדה נתן לי נייר בשביל לנגב את המסך, כי זה תמיד חכם להביא מסך רטוב למעבדה. "טוב תשאיר אותו כאן, תחתום שם וזה לוקח עד שבעה ימי עסקים..." עכשיו פה קצת נתקעתי. כאילו מה להגיד עכשיו? שאין לי חיים? שאני חי בערבות התפוז הקפה והטוויטו? שלקחת ממני לשבוע את מסכי מחמדי זה כמו לקחת מהחיפושית את הזבל שלה?

אני לא מהמתחננים כן, אבל בלית ברירה אמרתי לו שאני מוכן לעשות הכל. כלומר לא ממש "הכל", אבל אמרתי לו שאני ממש מתחנן שהוא לפחות ייתן אותו לאיזה טכנאי "שרק יציץ", כי זה רק להחליף ספק ואחרי זה אני היסטוריה. ציינתי גם בפניו שהבן שלי יהיה מאוד עצוב בלי מחשב לחג, ושאני אהיה גם, ושאני מוכן לעשות סיבוב בלי מטרייה בגשם כמה שעות רק שיתקנו לי אותו. "טוב תן לי לראות מה אפשר לעשות..." הוא מדביק את המדבקה של "שפעת מסכים" על המסך, ונכנס איתו למעבדה. עכשיו זה כבר נהיה רציני. אני ממתין, אמנם במתח קל, סורק את המעבדה שמלאה בקרטונים צבעוניים של מסכים דנדשים כאלה שעושים לך חשק לקרוע מהם את הניילונים, ואני, החשק היחידי שלי? זה רק להשתין. "יש לכם פה שירותים?" אני שואל בעדינות, למה עכשיו החיים שלי בידיים שלהם וזה כבר לא צחוק. "כן, בקדימה של הבניין בקומה שנייה". יללא שתתפוצץ השלפוחית אני לא משאיר את מסכי מאחור, וגם זה בטח לא סטרילי שירותים ומעבדה ביחד.

אחרי איזה עשר דקות הוא יוצא ומסכי שלי ביד שלו. "טוב תחתום פה סידרנו לך, החלפנו לך ספק כוח". "אחלה תודה" אני משיב, "תגיד, והוא עובד עכשיו?" אחרי המשפט הזה שלי, פתאום ההיגיון שלי קפץ ואמר לי: "תמשיך, תמשיך לשאול שאלות של מפגר אבל איזה מזל שמכירים אותך נכון?". "כן, הכל עובד". הודיתי לו, ואמרתי לו שהוא עשה לי את החג. לחצתי לו את היד, השלפוחית כבר הורגת אותי, שאלתי אותו איך קוראים לו בשביל להדביק עליו אחלה מכתב תודה כי מה שמגיע מגיע. וכמה זה כייף להרגיש שעדיין יש כמה נותני שירות שאכפת להם. לפחות הפעם עטפו לי את מסכי בניילון נצמד, ממש כמו זה שמצמידים למגש של הגפילטע או החריימה, מילא שאני ארטב מהגשם אבל לא מסכי.

הפסיק הגשם. באוטו כל הדרך הביתה אני בסרטים, רק שבאמת המסך יעבוד. הגענו הביתה בשלום, מניח את מסכי על השולחן, עף לשירותים ואומר אמן. חזרתי למחשב, חיברתי שוב את הכל ואיזה פלא, שוב המסך והמחשב ביחסים סימביוטיים מלאים. אנחת רווחה, חיוך, והסיגרייה של אחרי.

שעתיים לאחר מכן המלאך שלי נחת כאן. וממש לפני שהלך לישון זה הנסיך, הוא שיחק וציחקק לו להנאתו. וואלה איך שפתאום דברים מסתדרים.

הטלפונים והמסומסים של השנות טובות כבר זורמים ככה מאיזור אחר הצהריים, אני רגוע, הכל עובד. אז עכשיו תרשו לי גם? 

קודם כל שתהיה זו שנה מלאה באור, ולא בחושך ושהכל יעבוד! שיירד הרבה הרבה גשם. שכולנו נהיה בריאים ונעבור את החזירים בשלום. שניסע כולנו בזהירות, שנאהב, שנהיה מאושרים, שתהיה שנה טובה ומתוקה. שנה טובה גם לכל צוות המעבדה המקסים שבזוכותו עבדכם הנאמן כאן יושב ומספר את נפלאות היום. שנה טובה לזו הפקידה בתחנת הדלק שהפילה לי היום את הויזה לאיזה בור, לפקידה ולויזה שלום. שנה טובה למתוק שלי שיקום מחר לשנה החדשה ויחגוג עם אבא שלו ועם כל המשפחה את החג. שנה טובה לכולכם. אמן.

זה לא יהיה באמת פוסט אמיתי של שנה טובה בלי לבקש משהו אחרון. תפילה כזו, הכי תפילתית שיש. אם יירצה השם ואני יודע שהוא רוצה, שגלעד כבר יהיה כאן מחר, בחיק משפחתו. אמן!

שנה טובה!

עמית