"מה שטוב באורות רחוקים," אמרתי לגילברט "זה שהם נוסכים בך תחושה שיש לאן ללכת".

עמדנו שעונים על בר ארוך שניצב כנגד חלון הפונה אל הרחוב, מביטים החוצה. זה היה בחלקו המזרחי של רחוב האוסטון מעט לפני המפגש שלו עם רחוב לדלאו, כלומר ממש חנות אחת לפני המעדניה המפורסמת של כץ, איפה שמג ריאן עושה את עצמה לכבוד בילי קריסטל בסרט "כשהארי פגש את סאלי" והזקנה ההיא מבקשת מהמלצר לקבל את מה שהיא קיבלה. שתינו קפה איום ונורא מכוסות קרטון מטופשות עם כתובות ביוונית והבטנו החוצה, למרות שאי אפשר היה לראות דבר. כבר שלושה ימים שבחוץ השתוללה סופת שלג מטורפת. היה כל כך הרבה שלג ברחובות שבתי הספר נסגרו וחצי מהאנשים לא יצאו בבוקר מהבית לעבודה. בכל פעם שמישהו פתח את הדלת משמאלנו כדי להידחק פנימה, נשבה רוח איומה והביאה איתה המון פתיתים פנימה וסילקה את מעט החום שניסינו לאסוף אל תוך עצמנו בעזרת הקפה המביש ההוא. יוהנה קיללה בשקט את גילברט שהסכים לצאת מהבית, וגילברט הסתכל עליה ואחר כך החוצה ואז עלי, וידעתי שגם הוא מקלל, אותי, בלב.

היינו צריכים ללכת בסך הכל עוד מאה מטרים במורד לדלאו כדי להגיע אל ג'ף, אבל היה יותר קל לכבוש שוב את גבעת התחמושת מאשר לעבור את מאה המטרים האלו. גבעת התחמושת לא הופיעה לי כאן במקרה, אל תטעו לחשוב. ברחובות הקטנים שהעיריה לא פינתה מהם את השלג, הוא הצטבר לגבהים שבין מטר וחצי לשני מטרים, ומכיוון שכך חצבו להם הדיירים תעלות צרות מפתחי הבתים אל המדרכות, ושם התחברו אל תעלות רחבות מעט יותר שהלכו לאורך המדרכות, עד שהתנקזו אל רחוב ראשי יותר, וכולם מהלכים בהן כשרק ראשיהם מציצים ממעל, או אפילו זה לא, אם גובה לא היה תכונה בולטת במיוחד אצלך. וזה הזכיר לי איך היינו הולכים לשחק בגבעת התחמושת כשהיינו קטנים, גילברט ואני. היינו רצים בין השוחות, זורקים רימון ומשתלטים על בונקרים, לפעמים אחד היה צועק פצוע ומישהו היה בא לחלץ אותו. בהתחלה עוד היה שם ריח אמיתי של התרחשות, אחר כך, בראשית שנות השבעים זה התחיל להיעלם. ואז, אחר צהריים אחד קצת לפני שהתחילה מלחמת יום הכיפורים, עם סיומו של כיבוש הגבעה מידי הלגיון הירדני, כשממש עמדנו לפני הבונקר האחרון, גילברט עוד הספיק לצעוק לרמי 'זהירות מאחוריך' ולירות צרור בירדני שהרים את הראש, אבל רמי כבר נפל פצוע, וכשבאנו להרים אותו התחילו כולם לצעוק 'איכס איכס אתה מסריח', והתברר שהוא נפל על ערימה של חרא שמישהו פשוט חירבן שם. ואז נגמר הכל.

איזו סופה נפלאה זו. כבר שלושה ימים. שלג של ממש. לא כמו בירושלים, שאתה מחליק עם איזה ניילון פח-זבל על האבנים במדרחוב שכאילו שפכו עליהן קצת ברד בלי טעמים. בבוקר מוקדם הלכתי ברגל לאורך כל השדרה החמישית עד לרחוב ארבעים ושתיים, רק בשביל לשכב שם סתם באמצע הצומת. חמש דקות על הגב. בלי שאף מונית תעבור עלי. בחיים זה לא קורה לאף אחד. יעלי צילמה את זה בווידאו, אבל אחר כך רבה איתי מריבה איומה ונוראה שגרמה לי להאמין שלא אזכה לראות את הוידאו הזה יותר לעולם. וחבל. היא גם הבטיחה באותה הזדמנות שלא תבוא איתי בערב לג'ף, ושבכלל די נמאס לה מכל היצורים העלובים האלה שאני קורא להם חברים שלי, ושבעצם גם אני די עלוב ושגם ממני נמאס לה, והאמת? היא די צדקה.

והנה עכשיו עמדנו שלושה יצורים עלובים במקום העלוב הזה, שקרא לעצמו 'Cherry Corner' בלי שום הצדקה - גם כי הוא לא היה בפינה ועוד יותר כי המילה דובדבן היתה גדולה עליו בכמה מידות. מידי בוקר הייתי קונה בחור הזה טוסט בייגל מקמח לבן עם ערימה של חמאה וערימה של ריבת תות - אבל הכי מזוייפת שיש - וכוס קפה איומה ונוראה כמו זו ששתינו עכשיו, והייתי נגרר עם הכל לתחנת התחתית בשדרה הראשונה - למרות שקראו לה 'second avenue station' ואת זה לא הבנתי אף פעם - ונכנס לרכבת ומתיישב בקצה ואוכל את הבייגל וכל הריבה והחמאה המומסת נוזלות לי קודם על הסנטר ומשם אל הבגדים, וככה כל החליפות האלגנטיות של ארמאני ודונה קאראן שהייתי קונה ביד שנייה אבל במצב טוב אצל יהודי אחד ברחוב אורצ'רד היו מלאות דביקוּת ולכלוך, שהיו מרוכזים בעיקר באיזור מפתח הצווארון והולכים ומידללים ככל שהייתי יורד לכיוון המכנסיים. בכל מקרה עמדנו שם והיבטנו החוצה לאן שהיה להביט, וזה היה בערך חצי מטר קדימה כי מעבר לזה עף מלא שלג ויצר איזה מסך לבן אפרורי שלא איפשר כלום. ורק על המדרכה, ממש לפני הדלת, אפשר היה לראות משהו בבירור. וזה היה בדיוק שם שהבנתי לראשונה את המילה רפש במלוא הדרה. הכל היה כל כך מרופש שם, במקום שבו הלבן של השלג נמהל בלכלוך חום אפור מהמדרכה ומהרגליים של העוברים ושבים ומחתיכות אוכל וכוסות קפה שנשמטו לכל מי שניסה לצאת את הדלת בעודו אוחז בידיו משהו נוסף, כי המכה של הרוח הייתה פשוט שואבת אותך החוצה, ככה שהתחלתי למלמל לעצמי - בהתחלה בשקט ואחר כך בקול רם יותר - רפש, רפש רפש, רפש, כמו סופת רעמים מתגלגלת, ומיד המשכתי: כל המציל רפש אחת מישראל, רפש יהודי הומיה, רפש בריאה בגוף בריא, תמות רפשי עם פלישתים, המחלקה לבריאות הרפש, ידיד רפש, ברפש חפצה, ועוד כל מיני כאלה ודווקא התחלתי להיות במצברוח טוב אבל אז נזכרתי שגילברט בעצם מקלל אותי בליבו כל הזמן הזה אז רק הוספתי שאינני יודע את רפשי מרוב צער, וסתמתי.

העניין היה שג'ף הדגיש שהוא מוכרח שנאכל אצלו ארוחת ערב דווקא הערב. בבוקר הוא צילצל אלי לספר לי בהתרגשות עצומה שקיבל חמישה בלוקים יפים ומהוקצעים מעץ פוליסנדר קשה במיוחד ושמיד רץ וקנה חמישה גושים נאים של טונה טרייה שהגיעה מיפן - קרוב לשבע מאות גרם כל גוש - ושהוא מתכוון לשים את הטונה על הבלוקים של העץ ולצרוב אותה בגריל, ושזה לא יכול לחכות אפילו רגע אחד מיותר ושאאסוף אנשים ואבוא. בשבע וחצי בדיוק, הוא הקפיד לומר. השעה כבר היתה שמונה וכמה דקות ולא היינו מסוגלים לזוז. בכלל קראו לו בועז, לג'ף, הוא רק ניסה להתקבל לחברה האמריקאית כחבר מן השורה, והאמין שבעזרת שם מדוייק ושיעורי הדיקציה המטומטמים שהיה לוקח פעמיים בשבוע זה יעזור לו. ג'ף??? הדבר היחיד שהיה יותר מטומטם מהשם הזה היה המבטא המפגר שנהיה לו. הוא נשמע כאילו מכריחים אותו לדבר עם כדורים של מוצרלה טרייה בלחיים ועוד אחד קטן מתחת ללשון. כמו שאתה מנסה לדבר בזמן שמודדים לך חום. כל כך נורא זה היה שהשתדלתי לא לשבת איתו בבתי קפה או במסעדות יותר, כי פשוט פחדתי שאיזו מלצרית תחשוב שאני מטומטם כמוהו, או בכלל שאנחנו מאיזו כיתה של מוגבלים שהוציאו אותם לחצי יום החוצה.

אז אנחנו עומדים שם, ואנחנו כבר באיחור של שלושים וחמש דקות, ואני כבר יודע שהטפש הזה יבכה עכשיו חצי שעה שכל הטונה הזו, שעלתה לו כמו משכורת של שבוע, התייבשה לגמרי ושכבר היה עדיף לאכול בייגל עם סלט טונה בצ'רי קורנר מעבר לפינה, אז אני מסתובב והולך לכיוון הדלפק ומזמין מהגנדי שעומד שם ומחייך עם המון שיניים לבנות שלושה בייגלס עם טונה, כדי להקדים תרופה למכה, כמו שאומרים. וזה עוד לפני שג'ף גם יקלוט שלא הבאתי איתי שלושה אנשים, כפי שביקש, אלא רק שניים, ולא סתם רק שניים, אלא שניים שנחתו בשש בבוקר מירושלים, ככה המומים עם שלוש מזוודות ומלא כוונות טובות להשתקע. ולא רק שהם שניים מירושלים, אלא שהם עומדים ביחד רק על שלוש רגליים. כי יוהנה, שבכלל הגיעה לירושלים במסגרת של איזה ארגון כפרות גרמני שבא להתנצל כאילו על העבירות שהגרמנים ביצעו בנו  ל-כ-א-ו-ר-ה  לפני המון שנים, בקיצור יוהנה רכבה יום אחד על אופנוע עם הוולפגאנג שלה על איזה כביש מהיר בין בון לפרנקפורט, כביש שהם קוראים לו אוטובאן, אבל אני לא משתגע על השימוש במילה הזו מפני שיש לה צליל של מחנה השמדה, ובכן נסעו ונסעו עד שהחליקו יופי בגלל משהו על הכביש, וכשהתעוררה מכל הניתוחים אחרי שלוש או ארבע יממות התברר לה - לדאבונה - שרגל אחת שלה נשארה שם מוטלת בצד הדרך ושאין מה לעשות - מכאן והלאה הכל ייעשה על רגל אחת.

ולא שלא למדה לנהל ככה את חייה, אפילו הצליחה להתחתן עם יהודי ישראלי בעל שם מגוחך כשלעצמו - גילברט. אלוהים, הצעתי לה שתשנה את השם שלה לג'ורג' ואפילו עשיתי לה הצגה שלמה: "נעים מאוד, תכירו - גילברט וג'ורג'," אבל היא לא תפסה את העניין, כי מרוב שהיתה שקועה בכפרות על העוולות ההיסטוריות ההן כבר לא ראתה כלום חוץ מזה. "צמד אמנים בריטים," אמרתי לה, "הומואים מזדקנים, חצי מייל מכאן בדיוק, ממש עכשיו, יש תערוכה שלהם. מלאה דם והפרשות ועקבות של מחלות חשוכות מרפא שנוגסות מכל עבר." לא היה לה מושג. אמרה שההתנהלות שלה על רגל אחת מספיקה לה לגמרי, שהיא לא מחפשת כרגע גירויים מן החוץ. אשה יפה. לא יכולה היתה להמשיך את מאה המטרים האחרונים. כל המקלחת שעשתה שעה קודם, וכל החצאית היפה של איסי מייאקה שקנתה לעצמה בחמש מאות דולר חמש שעות קודם לכן, ושרגל אחת בודדה ירדה מבעדה אל הרצפה, כל אלה לא עזרו לזה שהקביים שלה לא מוצאים נקודת אחיזה בשלג, שהעלייה של שלושים ושמונה מדרגות מתחנת הסאבווי אל מפלס הרחוב גמרה אותה, היא מזיעה עכשיו כמו אחרי שיעור אצל המורה להתעמלות ורה שבאה מרוסיה באלף תשע מאות ושבעים, ושבכל פעם שהיתה מופיעה לשיעור במשקפי שמש גדולים ומריצה אותנו חמישה קילומטרים בלי הפסקה ידעת שבעלה שוב החטיף לה כהוגן בלילה.
נורא השלג הזה.

חשבתי שפשוט אעזוב אותם שם לבד. לא איכפת היה לי בכלל להיחנק מהטונה הזו. קילו ושבע מאות וחמישים גרם כל אחד, ג'ף ואני, ועוד בייגל אחד עם סלט טונה לראשונה בשבילי, מה כבר יכול להיות. אבל אני ארד לחייו על הבלוקים של הפוליסנדר, כי הטפש הזה לא יודע בכלל שעבדו עליו וזה עץ רך לגמרי, כמו חמאה. שהיה צריך בוק או אלון, שהפוליסנדר ישתה את כל מה שיש לטונה היפנית הזו להציע וייבש אותה כאילו היתה ביצה ליד חדרה והוא אקליפטוס. אני אוכל את הטונה הצרובה הזו שלו עד שאיחנק, חשבתי. ג'ף עוד יצטער כי כל תהליך האמריקניזציה הזה שלו יילך לעזאזל במחי טונה צרובה. הגנדי ההוא בפינת הדובדבן יצטער כל בוקר בשבע ותשע דקות על בייגל אחד פחות - בכל זאת דולר ורבע, דולר שמונים וחמש עם הקפה, שזה שש מאות שבעים וחמישה דולר ועשרים וחמישה סנט בשנה. גילברט יצטער שלא הסתער אתי על המאה מטרים העלובים האלה בשלג. יוהנה תצטער על השואה - והפעם באמת, כי אלמלא השואה לא היתה נתקעת בסיטואציה המביכה הזו.

ורק יעלי תהיה עצובה באמת, חשבתי, ותזכור איך המריבה שלנו נבלעה בלבן לבן שמסביב ונראינו כמו שני אילמים שצועקים זה על זה בלי קול, כי השלג בולע את כל קולות העולם והכל נהיה שקט שקט עד שאפשר לשמוע את אוושת הפתיתים הנוחתים על כף יד פתוחה או מפץ דמעה הנושרת מלחי אל קרקע.

---

זה פוסטר מסחרי שלי מהשבוע, יש גם כאלה. מצאתי את זה מתאים, חוץ מזה שזה נורא יפה בעיני. הנה העבודה הלא מסחרית של השבוע.

---

גם שבת שלום, גם שנה טובה.