לקראת סופו של סיבוב המקרא הנוכחי מתבהרת שוב תמונת מצב מעניינת באשר למצוות ומקורן. ישנן מצוות שכולן שמים, מצוות-על המכוונות אל הנעלה והמוסרי שבאדם ובתרבות. כמו השבת וקדושת החיים, וכמו משולש האהבות: אהבת האדם, אהבת הגר ואהבת האל. מצוות אחרות לעומתן הן מצוות של מטה, ארציות ואנושיות. מצוות שכל עיקרן הוא פשרה עם האפלים שביצרי האדם, מתוך רצון וניסיון להתפשר עם האדם תחילה, לרדת אל ביביו ומשם לתקן אותו ואת עולמו אחר כך. הפרשה שלנו נעה בין שני הקצוות. מצד אחד הרחבה גדולה מאד, כמעט הרואית של מושג השייכות הלאומית וכל זאת מבעד למצוות הנוגעות בגרים ובחובה כלפיהם ומצד שני השתקפויות, כמעט מביכות של מציאות חיי המשפחה המקראיים.

שוב ושוב חוזר הכתוב ומדגיש את המחויבות שלנו כלפי הגרים: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:  כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (דברים פרק כד)

ולעומת ריכוז מצוות הגר והרגישיות הנ"ל, רוויה הפרשה שלנו בעוד ועוד מצוות שבינו לבינה. מיעוטן של מצוות השבוע עוסק ביפה ובנשגב שבחיי המשפחה ורובן מוקדש למעוות ויוצא הדופן שבינם לבינן.

הרבה מאד פעמים בצורות שונות, חוזרת הפרשה ומאירה זוויות בתחום היחסים שבינו לבינה, וליתר דיוק: לא האהבה או החיבה, אלא המין וסיפוק היצרים, הכעסים ומריבות היום יום שיצאו מכלל שליטה, יחד עם עיוותי אנוש בתוך התא המשפחתי הצריך תיקון. הפרשה מתחילה בגלגל ההקשרים שבין מלחמה רעה למשפחתיות גרועה: הלוחם הישראלי יצא למערכה ושבה לו שבי, שלל את שללו ובז את ביזתו. בז את בוזו למשפחתיות של האויב. והנה במלקוחו  "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". טוב מהסיפור הזה כבר לא יצא ורש"י קיצר לנו מאד את רצף האסוציאציות והסביר את סמיכות הפרשיות; הבעל שב משדה הקרב ובאמתחתו אשת יפת תואר, ולפתע הנה לו שתי נשים במשפחה, הכל קרס והתוצאה הבלתי נמנעת היא חורבן החינוך המשפחתי ובן שהיה לסורר ומורה. ובלשונו: "ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו" (רש"י דברים פרק כא פסוק יא ). אבל בכך לא נעצר רצף ההתייחסויות של הפרשה לנושא והנה לקט: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ....כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל....כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ..." ועוד יש איתנו השבת מכל הרוע האנושי; אינוס נשואות ובתולות, יחד עם כפיה והטרדה כנהוג במוקומותינו. גם איסור על הזנות ועל השימוש בכספי האתנן לדברים שבקדושה, והרפתקאות נישואין וגירושים ושוב נישואין לבעל הראשון, ייבום ואפילו עד דינה של אחת שתפסה להוא ב... מגיעים הדברים.

על מה מעידה כל השיפעה הזאת? על חסידות או פריצות? על יתר נורמטיביות או חוסר מוחלט של ערכי יסוד? או  אולי אלה רק הרגעים הראשונים של התהוות מוסד המשפחה? ושמא טמונים כאן היסודות הראשוניים לדגמים רבים של משפחתיות המצביעים על העובדה שאין לנו רק מודל אחד ויחיד למשפחה היהודית? יחליט הקורא.

מהו בכל זאת הגשר הנטוי בין החולשות והעוצמות שבפרשיות האלה, ציווי הגר ופרשיות היצר? יש מכנה משותף סמוי בין מצוות העל למצוות התחתיות. בין ההומאניות האוניברסאלית הנפלאה המוטלת עלינו במצוות הגר לבין השפלות "המלוכלכת" המפורטת בעניין האחר שהוזכר.  הפרשה עוסקת בחומות הגלויות והסמויות המקיפות את האדם. אלו כמו אלו עוסקות בחולשות האדם. נוח לו לאדם להיות בקרב אנשי שלומו, כאלה הדומים לו מאד. לא עם זרים, כן עם אחים, לא עם השונים המאיימים במסתוריותם.. כדי לפרוץ את חומות הבדלנות הנפשית מצווה אותנו התורה להיפתח אל הגר "האחר" כדרך שציפינו מנוגסי מצרים להיפתח אלינו, עם העבדים שהיה בקרבם, וניכזבנו. סוגיות הזוגיות של הפרשה  גם הן נובעות ממקומות של חומות של חולשה אבל הפעם התורה מנסה לסגור פרצות של חולשה ולא לפרוץ לרווחה גדר של הסתגרות.

הנה שני מדרשים המציגים את ההנגדה שבין שתי המצוות. באשר לחולשת האדם, הגבר חלש האופי בשעת המלחמה, מספר ומפרש לנו מדרש האגדה: "למה התיר הקב"ה ליקח גויה במלחמה? כדי שלא ישכב עמה בגויות. וכל כך למה? בעבור יצר הרע. אמר מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות, ולא יאכלו בשר תמותות נבלות": (מדרש אגדה (בובר) דברים פרק כא ד"ה). האשה הגויה יפת התואר מוגדרת כאן כמתה שחוטה ולא כמתה נבלה. ברוך המבדיל בין שחוטה לנבלה. אין דעת המקרא נוחה ממנה והיא נכנסת לקטגוריה הידועה של "נבל ברשות התורה", לאמור התחתית שבתחתיות. יותר נמוך אי אפשר לרדת. פשרה שהמְצָווֶה  עושה עם המצוּוה, בינתיים. עד שיבוא שיפור במצבו הקיומי ואפשר יהיה להעלות אותו שלב בסולם הערכים האנושי. כמו פשרת הקרבנות וכמו פשרת הצמחונות והאוכל הכשר של השבועות האחרונים.

אלה היו רגליו של סולם המצוות המוצב על פני בוץ הארץ וזוהמת האנוש הגרועה ביותר. לעומתן הנה הראש המדרשי השואף מעלה מעלה. שנים רבות אחרי חתימת התורה סָפְרו חכמי התלמוד את מספר אזכורי הגר בתורה כולה ואמרו: "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה (ויש האומרים) בארבעים וששה מקומות בָּגֶר ?... רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי (וזהו אשר אומרי האנשים): דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא.  . פירושו של ניב ארמי סתום זה ניתן בידי רש"י מאות שנים מאוחר יותר "מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לעבדו או בן ביתו תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו" (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב ) ובהטייתו הישראלית "אין מזכירין את החבל בביתו של התלוי". על רקע התקופה השבטית של פעם, ימים של או לנו או לצרינו ועידנים של עמים ושבטים היושבים בדד הצווים האלה מרשימים ביותר. פתיחות ליברלית מדהימה כלפי ה"אחר" והחלש". כאמור מצוות שראשן מגיע השמימה. והנחתן אחת: מי שהגיע לשלב של רגישות לגר ליתום ולאלמנה, עבר מן הסתם שלבים רבים של עידון באהבתו את הקרובים לו. הוא לא ילך אחר יצר כוחניותו למלחמת שוא, לא ייכנע לחמדנותו ולא ישבה שבי משפיל, הוא לא יוותר ליצרו כי יתכוף עליו ולא יהרוס את תפארת בית חייו, את יצירת משפחתו האהובה. נאמר מעתה: אוהב הגר הזר הוא זה האוהב את הקרובים לו לא פחות. ולהיפך.