עד עכשיו , כששמעתי את השיר הזה תמיד חשבתי על אסף אבידן בבית החולים , משהו מורכב קצת יותר על מציאות חיים פשוטה.פתאום הוא נשמע לי קצת יושב עלי , מגרד לי את הפחדים , את האימה שליהבוקר ( זה כבר שייך ללפנות הבוקר של אתמול ) קמתי אחרי שעתיים ומשהו שינה. הספקתי לתפוס את הילד לפני שהוא הלך לעבודה , לאחל לו בוקר טוב ויום ללא עייפות (:הרגשתי שיהיה קשה לחזור לישון אבל העיניים היו כל כך כבדות שחשבתי שיש מצב .אחרי שעה שאני לא מצליחה להירדם, הבנתי שזה לא יקרה עכשיו.אני מוצאת את עצמי מלאת מחשבותהדבר הזה שמאד מרגש כרגע את שנינו מחולל בי תוהו , לוחץ על מיליון נקודות שאני מנסה קרוב לשנה להימנע מהן.יש עוד מיליון משוכות לעבור וכל אחת מהן מפחידה אותי. אפילו דברים שלא מפחידים אותי מפחידים אותי , פתאום , היום בבוקר.אני מרגישה כל כך חלשה פתאום. יש אותי שאני מכירה ויש אותי כרגע או יותר נכון צל של מישהי שהיתה פה פעם.הבטחתי לעצמי , אמרתי לעצמי שאני לא אתן לעוד מישהו להתקרב אלי. שאני לא אתן לאף אחד להיות במרחבים האינטימיים שלי לא בראש ולא בגוף.פתאום לדמיין את עצמי עם מישהו מוציא ממני את כל התשוקה האדירה שלי שדחקתי לארץ רחוקה ולא נודעת , כזו שיהיה קשה למצוא אותה ולהחזיר מהגלות .מיניות זה משהו שחי בי באופן הטבעי ביותר. כשיש לי פרטנר שאני אוהבת ובוטחת בו כל כולי הוויה מינית מהלכת.אני כן מתגעגעת לפן הזה שלי. אני אוהבת אותו ולדחוק אותו היה בפרקי דיכאון קל ולפרקים קשה ומתיש , הכיבוש הזה לא היה לי טבעי ביני לבין עצמי.אני מתגעגעת להשתולל על גוף של בן זוג שלי , מתגעגעת ללשלוח ידיים , מתגעגעת לתנועתיות שלי שנובעת מתשוקה כשנוגעים בי , מתגעגעת לתת דרור לצלילים שבוקעים ממני כשמפעילים בי את הנקודות הנכונות , כשיש את המגע הנכון. אני מתגעגעת לחיבור הזה .ואז יש את הצד השני שמזכיר לי כמה נפגעתי וכמה כואב לי עדיין , כל כך הרבה זמן אחרי. אני יודעת מה יכול לקרות ואפילו אם זה יכול לקרות לכל אחד ואחת זה לא מנחם ולא עוזר כי כרגע אני פגועה עדיין , לא פגועה כמו עדיין סוג של מרוסקת .אני מוצאת את עצמי לא בוטחת במיניות שלי. מפחדת מהגוף שלי , מאיך שהוא יראה לו. פוחדת מהלחשוף את עצמי במין ומוצאת את עצמי נתקעת .אני תמיד רוקדת בהתחלה. צריך סבלנות ואמונה בריקוד שלי שמלא בדברים נפלאים ומרגשים אבל יש בו גם צעדים אחורה , עד שאני בוטחת , עד שאני בטוחה ומתייצבת בלי חששות.איתו אני מרגישה שהריקוד חזק לי מדי כי אני חלשה מדי.אני מניחה שזה אותו ריקוד , אותן התחושות רק שאני לא מצליחה להכיל אותן כל כך והצעדים הופכים לקיצוניים מדי , למסוכנים מדי.אני מוצאת את עצמי עצובה כל כך , כואבת , מוצפת בעיקר.בא לי לבכות ממיליון דברים.בא לי לבכות מזה שבא לי לבכות כשדברים לכאורה טובים מתרחשים.בנקודות האלו בא לי לברוח ולא להרגיש את הדברים האלו שמציפים וחונקים אותי.אחר כך אני חוזרת לעצמי ומלאת ריגושים ושמחה ורצוןאבל זה אחר כך אפילו הגוף שלו מאיים עלי.אף פעם לא הייתי עם מישהו כזה שרירי. זה אף פעם לא עשה לי את זה.אני לא יודעת איך מחבקים כזה דבר , איך מחבקים כזה חזה רחב. מה עושים איתואז התשובה היא מה שעושים עם כל אחדועדיין יש בזה משהו שמאיים עלי, שמפחיד אותי.יש בו משהו כל כך גברי חיצונית שזה מפחיד אותי. המחשבות מתערבלות לי, אחת נכנסת שנייה חותכת , דוחסות קושי אפילו חשבתי מעניין אם ההורים שלו יחשבו עלי שאני שודדת עריסות. זה מביך אותי.זה הדבר האחרון שמדאיג אותי אבל יש בי כל כך הרבה מחשבותאני תוהה כמה מהר במשפחה שלי יתחילו לשאול שאלות אם הוא יבוא הנה ולא בא לי לדווח לאף אחד. אפילו לא בא לי לומר שלא בא לי לדווח ושיניחו לי לנפשי.ואני תוהה - מה , אני אשאר בסוף בארץ ? ואני כן רוצה לחיות ? ומה עם כל התיאוריות שאני באמת מאמינה בצידקתן ?שוב לזנוח את הכל בשביל האולי ? הייתי רוצה עכשיו חורףעם סופה שתשתולל בחוץ ופחות בפניםרוצה שמיכת פוך ענקיתלהשתבלל קטן עד כמה שניתן ולכסות עד מעל לראש |