מהאישי לזאולוגי, לאידאולוגי וחזור אל האישי

כבר למעלה משנה שאני מתענג על אהבה שכולה טוב. אכן, נשמע מוזר. לפני האהבה הזו הייתי מוכן להישבע ביקר לי, שאין דבר כזה. אבל. אף על פי כן.

(סליחה ושוב סליחה. ממש עכשיו אני קורא את ספרה הנפלא של ניקול קראוס 'תולדות האהבה'. ואני, תחת השפעה שכמותי, ממש מעתיק ממנה את הסגנון. לא שזה נורא, כי יש לה סגנון מאד מוצלח, אבל הוא שלה. ואף על פי כן)

וככל שחולפים הימים, אני מוצא את עצמי מבלה זמן רב יותר בביתה הנעים של אהובתי ופחות בבית סבי וסבתי זצ"ל, אשר שימש לי כעיר מקלט עת עזבתי את בייתי, אשתי ובנותיי.

לקראת ראש השנה החלטתי להגיע לנווה המדבר שלי ולנקות. הבית זקן ביותר וכבר נגזר עליו למות בקרוב. אבל בינתיים משמשים חלליו המתפוררים אותי ועוד שלל יצורים מרהיב ונפלא. אל חלק מהיצורים נחשפתם כבר בעבר וחלק לא תכירו לעולם. ככה זה. ובכל זאת.

כשהוצאתי את האשפה ראיתי תולעים שמנות בשקית הזבל. בדרכי אל הפח הבחנתי באחת הלבנבנות מטפסת אל פתח השקית ומזנקת אל החופש. זה כמובן בלשון הגזמה. לכנות את הנפילה המגושמת שלה 'זינוק אל החופש' זה עוול לשפה. אבל.

כשחזרתי מפח האשפה, כחצי דקה מאוחר יותר, הייתה לוחמת החופש שלי, מוקפת מכל עבריה במאות נמלים. היא הייתה גדולה פי עשרים  מהנמלים אבל המלחמה שלה נראתה אבודה עוד לפני שהחלה. הנמלים תקפו גלים, גלים. עשרות תוקפות בו זמנית. רצות את משמניה ונועצות את השיניים. לאחר כמה שניות הן הניפו אותה אל על והחלו צועדות בשביל הנמלים הארוך אל המחילה שלהן. התולעת נראתה כמו פיטר גבריאל השוכב על כתפי הקהל ושר את שירו המופלא – 'אלוהים, הנה בא המבול'.

התבוננתי בסרט הטבע שהתרחש מולי, ללא פעלולי מצלמה, ללא עריכה. מדהים ואכזרי כמו הטבע. והנה הגיעו הנמלים הנושאות את מזונן למכשול. מדרגות. מדרגות של בני אדם. חמש המדרגות המובילות מהחצר אל הבית. או, חשבתי בתקווה. אין להן סיכוי לטפס את המצוקים הללו כשהן סוחבות משקל כזה. טעיתי. בלי היסוס, שכידוע, הוא הפתח לצרות, הן המשיכו על הדופן האנכית של המדרגה. התולעת, החיה עדיין, ניסתה לפתל את גופה ולהעיף את הנמלים. איפה. מיד הגיעה תגבורת והטור המשיך לזרום. מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה.

תשמעו

אני הייתי מהופנט. איזה כוח שיש לביחד הזה. וואו.

אבל אז.

בחיי.

אחרי שעלו בעמל אינסופי את שלוש המדרגות הראשונות, הן פנו שמאלה וירדו על הדופן הצידית של גרם המדרגות, בחזרה למטה. אחרי כל המסע המייגע הם היו במרחק של ארבעים וחמישה סנטימטרים מנקודת המוצא שלהן. הטמטום הזה ממש תסכל אותי וגרם לי לכאב פיזי מייסר. רק אחרי זמן מה, שנרגעתי ושטפתי פנים, התפוגג מעט הבוז שרחשתי לסתומות האלו. במרץ, בהחלטיות, ביחד, ללא היסוס או פקפוק הן עושות מעשי איוולת ומאמצים מיותרים כל כך. אחרי חצי שעה נוספת הבנתי שהן יצורים דו מיימדיים אומללים. אין להן אפשרות להרים את הראש ולבחון את מסלולן ממעוף הציפור. הן צמודות למשטח שהן חיות עליו. עלובות נפש. מה שברור זה שאם תקום נמלה עם יכולות תלת מיימדיות ורצון להנהיג אז העולם שלהם. איזו נחישות וכוח רצון, מפחיד. מזל שאין מנהיג כזה. מזכיר קצת את הסינים, שזה גם מדאיג.

ויש גם סטארט-אפ ! אני הולך לבחון את חיי ממיימד גבוה יותר ולראות דרכים פשוטות וקלות ביותר להתקדם. ויותר מזה, אני אבחן הכול לא מהמיימד הרביעי, שייתן לי גילויים כאלו ואחרים, אלא ישירות מהמיימד האחת עשרה. כן. זה יהיה כל כך עצום שסביר שלא תוכלו להבין כלום. אבל...

וסוף המעשה.

התרגזתי.

לקחתי את המצת, שכבר אין לי בו שימוש. לקחתי גם K-300. הדלקתי להבה וריססתי דרכה את הספריי הזה על הנמלים ועל מטענן. הן נשרפו ונחנקו והתולעת עלתה באש עד שהיא פקעה בקול פקיעה קטן. כל החזות שלה הייתה כשל 'קבאב' שנשרף והוא מגיר את נוזליו השמנוניים על המנגל. סביבה היו מוטלות מאות לוחמות מפוחמות. בשולי גיא ההריגה טעו להן שאריות הפליטה, ולא ידעו נפשן מרוב צער ובלבול.

עשיתי קפה קטן.שתיתי אותו בקולניות וחשבתי על השנה המדהימה שעברתי.

חשבתי גם שזה עוד כלום. שהשנה הזו תהיה עוד יותר מאושרת ועמוקה. אפילו שעוד לא ברור לי מה יכול להיות יותר טוב ממושלם. אני בטוח שמהמיימד הגבוה אני אבין הכול.

לחיים