אחר צהריים של שישי, הסופשבוע שלי... איזה הבדל בין אלו בהם הקטנה איתי ואלו שלי לעצמי... כאילו חתיכות שונות בי מרשות לעצמן את האוויר.

אין כאן טוב ורע, ואין כאן אמיתי יותר או פחות. רק חלקי נשמה ענקיים שמחכים, לטנטיים במחבואם לבוא בצעקה החוצה- לעומת אחרים המטופחים בחום ונושמים עמוק.

עכשיו הלב רחב, מלא באהבה ליצור המתוק שישן על הספה שלי. איזו שמש שהיא... איזה נתח מדהים מחיי, איזו החייאה לבבית היא עושה לי זאת...

עמוק ורגוע, קצת בודד ויחד עם זאת שלם. שלם ועגול.

ויש בה את החלק האחר- את ריח הכביסה מבית שאינו שלי, את משחקי המילים שלא אני לימדתי, את הסיפורים בהם יש לה תמונה שלמה של משפחה- ואני- אמא שלה- לא חלק ממנה.

יש לה את המצח ואת תנועות הגוף שלו, יש לה לפעמים גם מניירות קטנות שאני יודעת שלא יצאו ממני. זה כל כך מוזר כשהחיים חצויים. במובן המשפחתי לפחות. היא כל כך שלי וגם כל כך לא... ועכשיו היא שלי ואיתי. החינוך, החיבוקים, הצחוקים והצעקות. הכל הכל שלי.

נזכרת לנשום...

בונה קונספטים בסיסיים מחדש. ואלי לא מחדש- אלא בפעם הראשונה.

גיליתי את הכוחות העצומים שידעתי שיש בי והיה נעים ונוח לקבור עמוק. הם פורצים בגלים, לפעמים בהפתעה ולפעמים מתוך ידיעה ותכנון נכון ובריא.

המון כוח, המון הכלה של כאב. המון עצב.

ביחד עם אלו יש סוג נפלא וקסום של "היות", של קיום משלי- של זכות הבחירה המוחלטת לה זכיתי. חופשייה כמו ילדה בעולם. חופשייה בנשמתי. זוכה כל יום מחדש בהזדמנות לגדול, ולדבר ולהביע את עצמי ואת דעתי בלי הביקורת התמידית, בלי ההשתקה.

בוחרת את מסלול חיי באופן מודע.

סתם מן הלך רוח שכזה.

בפעם הבאה אלהג שטויות לרוב.