את המוות...
כיצד היית חש אילו היית יודע- מה בדיוק יקרה לאחר מותך?... מי יגיע להלוויה (ומי לא!?...), מי יזיל דמעה (ומי אולי... ישמח?!..) מי ינצור אותך בליבך, ומי ישכח?
אין זה כלל אפשרי לדעת זאת!!??
אבל זהו סיפורה של בחורה שראתה וידעה...
כל זאת!
מאת: עדנה כהן קדוש ©
"אם לא עכשיו- אימתי?" (פרקי אבות)
"אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה!" (חז"ל)
"כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן!" (הרב ישראל מסלנטר)
אומרים חיים רק פעם אחת. אין זה לגמרי נכון. אין זה כלל וכלל מדויק.
ישנן הזדמנויות רבות בחיים לחיות!
כל יום וכל רגע הינם הזדמנות חדשה להתחיל ולחיות!
בכל רגע קיימת הזדמנות נוספת דף חדש לפתוח ולהתחיל שוב מבראשית. (ובעיקר להשתנות..?)
ישנו רק דבר אחד ויחיד, שקורה פעם אחת בלבד בחיים אלו!
כל החיים קיימת באפשרותך ההזדמנות לחיות, אך רק פעם אחת בחיים
אתה מת!
וכשאתה מת זה לנצח נצחים!!
רק פעם אחת בחיים אתה מת, ומשם כבר אין עוד דרך חזרה...
אומרים אין להעמיד בני אדם, ובייחוד חברים, במבחן,
אין זה כלל וכלל נכון!
כל החיים הם הרי מבחן אחד גדול! מבחן אותו כותבים, מגישים ועליו גם נבחנים לא אחרים מאשר בני אדם – חברים, בני משפחה, בני זוג. אנשים!
ובאותו היום החלטתי אם אינני יודעת מהם ערכם של חיי, אדע זאת לאחר מותי. ולאחר שחשתי כי הם הפכו אותי לעציץ (אלא שעציץ הרי משקים כל יומיים...) החלטתי אני למתוח בפניהם את כל הגבולות, לחצות את כל הקווים האדומים, להקצין את כל המציאות, לדחוק אותה עד לקצה הטרוף, להעמידם אל עבר פי התהום, ולבחון אותם! החלטתי להעמידם למבחן חייהם, כדי לבדוק עד כמה אני חשובה להם ומה מקומי בעולמם?
ואולי רציתי רק למלא את הריקנות הגדולה שבחיי. ובריקנות, כמו בריקנות, הבחירה היא הרי תמיד לוותר, לפרק, לנתק, להסיר כל קשר ואחריות, ולהדחיק.
מיד לאחר שאזרתי אומץ והתקנתי מצלמות זעירות בכל מקום, כמו גם מלמעלה שיתפו עימי פעולה בהפקת חיי (ומותי גם יחד...) וזה קרה. זירת תאונה מושלמת, שעת לילה אפלה, מכונית מפויחת וטלפון לבן זוגי לשעבר, פקד חיים אלוני, זה שרצה פעם להינשא לי, זה שבטרם אסף את האקדח משולחנו, לקחתי אני את האקדח הזה, הצמדתי אותו לליבי, שואלת אותו בעיניים מפוחדות "חיים, זוכר שהבטחת לי פעם, שתעשה כל דבר, אבל כל דבר בשבילי??"
והוא עמד שם בשבילי. גורר שקר אחרי שקר, מעלים כל ראיה, מרחיק כל חוקר, פוקד על הכל בעצמו. הוא עמד שם בשבילי מול הדלת, מבשר להם את בשורת האיוב, ואני רק במרחק בית אחד מהם, מתוך דירתו של חיים, מסתתרת כמו קין לאחר שרצח את הבל, צופה בהם מן הצד בלב הולם, מהרהרת עד כמה אני שלמה עם המשחק הזה, ועד כמה הרחקתי לכת.
ראשונה פרצה אמא בזעקות קורעות לב. אם לא ידעתי כמה אהבה אותי, כעת אני יודעת! רק לפני חודש אותתה שבחגים לא תהיה כלל בבית, ושאין לה פנאי. מרחיקה שוב את הגורה הנטושה המייבבת שלה, והנה כעת היא הלביאה השואגת על הכפיר, שאותו מול עיניה לקרעים גזרו.
אחותי בכתה בשקט. הפנים שלה אמרו הכל, הפנים המיוסרות, מלאות רגשי האשמה על כל הזמן שלא היה לה בשבילי, ויהיה לה כעת. שבעה ימים תקדיש עכשיו רק לי ועוד חודש שלם!! היא לא הסתירה ולא שיחקה את המשחק, מיד התוודתה, אוכלת את עצמה, ואינה מרפה, "תמיד הייתי רק בשביל אחרים. תמיד מקדישה את עצמי לאחרים. רק לא בשבילה..."
כשהגיע רכב חברה קדישא, ובתוכו ארון הקבורה מכוסה טלית, הלטתי את פני מבועתת. "את ואני הולכים לשבת הרבה שנים בכלא!" חיים שלח הודעת אס אם אס. שששש.... שקט, השבתי לו בליבי. הכל מתחיל להיות מעניין כל כך! ואני אצטרך בוודאי לבקש הרבה סליחה מאלוהים.
מול שער בית הקברות התייצב ראשון לא אחר מאשר ראש העיר בכבודו ובעצמו. כאילו מתפנה מקמפיין הבחירות שלו, בכל זאת לא בכל יום מתגודדים תחת אותו המקום אלפי בוחרים פוטנציאליים. יותר משנה ביקשתי ממנו לקבוע עמו פגישה בלשכתו עד שיצאה נשמתי... והנה הוא כאן למעני, מהיר, קשוב, נענה. הוא בא לחבק את אמא, אך נישק בטעות איזו קשישה שרק אספה צדקה.
את פניו הקפואות והנרגזות של בעלי לא הצלחתי לפענח. אפילו לא דמעה אחת, רק רוגז. כבר יותר משעה הוא מחפש את סוכן הביטוח שלנו, וזה אינו עונה לו. רק לחוץ וחושב על כל הכסף שהוא הולך לקבל.
אם לא הייתי מתה באמת, הייתי הורגת אותו!
"תפתחי, זה אני!" חיים מגיע מתנשף ומבולבל, אך אינני מתפנה אליו, נוטפת כולי מבכי ומדמעות. עצובה מההלוויה הזאת.
"מטומטמת, מההלוויה של עצמך את בוכה??" הוא אינו יודע אם לצחוק או לבכות. אוחז בראשו, נאנח ואינו מאמין.
"בואי נפסיק עם המשחק הזה ונצא החוצה. אני אשא בכל האחריות", הוא כמעט כורע על ברכיו. הוא יכול להציע לי עכשיו לברוח איתו לחו"ל. פרק חדש בזהות אחרת איתו לפתוח. אני אינני מפסיקה להגזים. חושבת תמיד שהאושר נמצא רחוק, רחוק, אי שם הרחק ממני, אלא שהוא נמצא ותמיד היה כאן, כאן! מתחת לאפי!!
אבא שותק שם בהלוויה, מהורהר, נואש מן הקשר שלא היה וכבר לעולם לא יהיה. מתגודדים עוד ועוד אנשים, מאות, מאות בני אדם אותם אינני כלל מכירה, וגם כל אלו שכבר לא הייתי עמם בקשר. אני מרגישה מוחמאת ונבוכה לרגע, מתוסכלת וזועמת ברגע אחר. הגיעו כל האנשים האלה רק לכבודי? והיכן היו כל האנשים האלה כשהייתי בחיים??? כל מה שלא עשו בחייהם, כמו מנסים לכפר עכשיו, אך כבר מאוחר! כבר מאוחר!
ראש העיר כבר זרק כמה מילים באוויר, וחמק בהזדמנות הראשונה. גם הם ימלמלו משהו, יעניקו לי איזו מחמאה שקרית ויעזבו במהירות, מתבוננים בשעון לוודא שאכן ארבעים ומשהו הדקות הרשמיות כבר חלפו.
מילא באו אלו, שאותי כלל לא הכירו וכך נהגו, באו לגמול חסד. כלל לא הכירו אותי ובכל זאת באו!
אבל אלו שאותי הכירו, הייתי שמחה יותר, אילו לא היו כלל מגיעים, לחסוך ממני ומעצמם את ההצגה השפלה והצבועה הזאת!
אפילו היא הגיעה. "היי, מה את עושה כאן? למה באת עכשיו? לכי מכאן!!" אני רוצה לצעוק עליה מאיזה רמקול מהשמיים.
החברה הכי טובה שלי. זאת אומרת זו שחשבתי שהיא החברה הטובה והאמיתית ביותר שלי. זו שהיא יותר מאחות, יותר מאמא, יותר מבן זוג, אך מעולם לא מצאה זמן עבורי גם כשביקשתי ממנה רק רגע אחד קטן. רק רגע אחד, רגע אחד קטן! פתאום נסיעת הארבעים דקות היתה כל כך קצרה בשבילה, כל כך פשוטה. אז הנה, חברע יקרה, שתי את הקפה שלך כעת לבד!
בטרם נפטרתי מהעולם עוד הספקתי לומר לה, עוד בגלגול הזה אמרתי: "ברגעים הקשים לומדים להכיר מי החברים שלך באמת ומי לא. אף פעם אל תגידי לאף חבר שאין לך זמן בשבילו. אין דבר יותר מעליב ומכאיב מזה. זה גומר את הבן אדם לגמרי! יש לך זמן כל יום לגרוש שלך, שהרס לך איזה עשור ומשהו מהחיים שלך. יש לך זמן בשבילו, כי זה מאולץ, רק בגלל הילדים! התגרשת ממנו ובשבילו יש לך זמן, אז מצאי זמן גם לחברים יקרים, במיוחד אם הם בצרה והם מבקשים זאת ממך! אבל, את יודעת, שטויות, באמת שטויות! נסלח, נמחל, נמחק, נבין, נתרכך. ננהג כבוגרים אחראיים! תלחצי
PLAY AGAIN אוRESTART ונתחיל מהתחלה! ושנפגש רק בשמחות! רק בשמחות שנפגש!" ואינני יודעת מה היו עצובים יותר? ימי ההולדת שלי או ההלוויה? תמיד הרי היה נדמה לי שלא קיבלתי מספיק פרחים, לא קיבלתי מספיק איחולים, לא מספיק מחמאות, והנה גם כאן לא השקיעו בי הרבה, לא בזרים, לא כתבו עלי שירים, לא הספידו אותי כמו שהייתי רוצה, קצת התקמצנו במילים יפות, וגם לא נראה לי שבקרוב יערכו עלי איזה ערב הנצחה. בחיי, אפשר ממש למות...
רק לתותי האחיינית הקטנה שלי, שאני מתה עליה, עוד נשאר קצת לב לנשמה הזאת, ורק היא הגיעה עם ציור מתוק, וגם הגורה שלי יבבה כמו שאף אחד לא זעק אל השמים. חיה שמבינה ומרגישה יותר מבני אדם!
דודה יפה סיפרה להערכתי דברים שכלל לא היו ולא נבראו, כל מיני מעשים טובים שאינני זוכרת שכלל עשיתי, כי אולי רצתה להגיד "היא היתה... אהההה.... היא היתה בחורה ממש.... אההההה...."
וזהו, לא היה לה משהו טוב להגיד עליי... כי דודה יפה רק סיכמה במבטא הפרסי החינני שלה, שתמיד הופך כל מילה בזכר לנקבה ולהפך, ש"אלוהים לוקחת רק את כל הטובות והמאוחדות..." אבל למה להגיד את אותו המשפט, עזיזם, לכולם אותו הדבר? לא משנה אם זו חתונה או הלוויה?? מה, לא היה מגיע לי שתמציאי עבורי איזו מחמאה חדשה, רק בשבילי, ג'ונם?
אחרי השבעה הם קמו, נחפזים וממהרים לעיסוקיהם. ללא שום חשבון נפש. ללא שום למידה. זה דרך העולם, יפטרו הכל בביטול. עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש. הכל הבל הבלים. האין בני האדם אלא חבורה של טיפשים? כמה חכמים הם. כמה עוד יותר טיפשים הם?!
בשעת לילה מאוחרת לא נרדמתי. השכנה החליטה לערוך מסיבה קולנית. די, אני מתה. חשבתי לעצמי. אז פתחתי את החלון ושאגתי בצעקות "ש – ק - ט !! דייייייייי !!!" ואז בדיוק אמא התעוררה מבועתת. "היא בחיים! הבת שלי לא מתה!!" "אמא השתגעה!" אחותי פרצה שוב בבכי.
"לא, לא. היא בחיים אני יודעת!!" אמא הרי תמיד האמינה בתחיית המתים, וגם שאלביס פרסלי חי. "הבת שלי לא מתה!!" היא רצה נסערת, רצה מטורפת אל עבר מקור הרעש, רצה ברחובות, רצה בין הסמטאות, רצה אל עבר המדרגות, רצה מתנשפת, רצה נרגשת, הולמת בחוזקה על הדלת. זועקת ומתחננת "תפתחו לי!! תפתחו!!"
|