אתמול, אחרי ארוחת החג (ותאמינו או לא הכנתי בעצמי גפילטע פיש) לא התאפקתי וצפיתי ב-MACO בתכנית השלישית על האושר אותה הם לא שידרו ביום ראשון האחרון. התכנית עסקה בילדים ואושר. הטענה הייתה שלמרות שילדים זה לא שווה הנאה (מדובר על נתונים סטטיסטיים, אז לא לצרוח בבקשה: "אני נהנית מהם בכל רגע") ואפילו לרוב שווים אי-הנאה, הם כן שווים אושר, כיוון שאושר, על פי הגדרת פרופ' טל בן שחר, הוא "הנאה + משמעות" וילדים מספקים לרוב האנשים משמעות. שני דברים התחדדו לי בעקבות הטענה הזו. האחד, שאנשים משתמשים במלה "משמעות" באופן שונה מאוד ממני. בשבילי "משמעות" זה תשובה לשאלות מהסוג: "למה כל זה טוב? בשביל מה בכלל יש אנשים? בשביל מה נוצר העולם המופלא הזה? מה אני כאחת ממילארדים משנה בכלל?". לעומת זאת, האופן שהגדירו "משמעות" בתכנית היה: "משהו שמוכנים לעבוד קשה בשבילו" (הגדרה קצת משונה, לדעתי. הייתי מוכנה אתמול לעבוד קשה בשביל להכין גפילטע פיש – טוב, נו, לא כל כך קשה – אבל האם עשיתי זאת כי זה סיפק לי משמעות? אני בספק. נראה לי שמה שזה סיפק לי זה שעשוע קל – יכולתי לצחוק על עצמי שאני משחקת את הבלבוסטה). הבדלי המשמעות האלו, בהבנת המילה "משמעות", יכולים אולי להסביר למה אף פעם אני לא מבינה כשאומרים לי שילדים מספקים לחיים משמעות. על פי הבנתי הם חלק מהשאלות לגבי המשמעות ולא התשובה. להיפך, אילו לחיים הייתה משמעות היה טעם להביא ילדים לעולם וכל עוד אין לעולם משמעות אין שום משמעות לילד יותר או פחות. הדבר השני שהתחדד לי הוא למה כל כך בלתי נסבל לגדל ילדים של אחרים. המשמעות (במובן המצומצם – מה שמוכנים לעבוד קשה בשבילו) שילדים כאלו מספקים היא עקיפה: מוכנים לעבוד קשה כדי לרצות את הבעל אבי הילדים, אבל לא בשביל הילדים עצמם. לעומת זאת, את אי-ההנאה מקבלים ההורים החורגים במלואה (ואולי אפילו טיפה יותר). דרך אגב, הילדים שלו היו מאוד נחמדים אתמול בארוחה ונטע אפילו אוהבת גפילטע פיש. |