אוטם שריר הלב

אוטם שריר הלב: מצב בו נזק נגרם לשריר הלב בעקבות חסימתו של עורק המוביל דם ללב

אנחנו זוכרים ימי שישי.

היינו חוזרים מבית הספר בריצה. את חיכית, נשענת ברגליים מסוקלות על הדלת שכבר הספקת לנעול, ממהרת אותנו, נו כבר, הוא לא יחכה עד מחר, ובצעדים גדולים שמתמתחים עוד ועוד מתחת לחצאית השישי הצהובה שלך צועדת לכיוון תחנת האוטובוס.

ניסינו להדביק אותך. רצנו מאחורייך, משתרכים, ואת עם תיק יום שישי הכסוף צמוד לחזה, מתעלמת וממהרת.  

אחר כך באוטובוס, תחנה ועוד תחנה, ואז הוא עומד מתחת לגגון האסבסט הירוק, מעשן סיגריה, משתעל, מוציא מסרק קטן מהכיס ומסרק את השיער לאחור, לפני שתגיעי ותראי אותו ותגידי מילה על השיער שלו שתמיד פרוע בעינייך. תמיד פרוע. למרות השמן שהיה מורח בבוקר, מצמיד את כל השיער לקרקפת, ורק אותה קווצת שערות סוררת נופלת קדימה, מעידה בשבילך על כל השאר.

או שאולי היה מתרגש. לקראתך.

אולי זו הסיבה שהיה מסרק את השיער. אולי עמד בתחנה מחכה לך בעצבנות של גבר מאוהב.

אף פעם לא נדע. היינו קטנים מדי ואחר כך הוא כבר לא היה. נשארו רק משקעים של זיכרונות שמטפטפים על החיים.

פעם יורה. פעם מבול. פעם זרזיף.

עם חריקת האוטובוס הנעצר בתחנה הוא היה ניגש ונעמד מול הדלת. מחכה. מחכה לנו. זקוק לנו כדי לסגור את השבוע עם החומוס של יום שישי.

אנחנו זוכרים.

הליכה קצרה ואז המסעדה ההומה. הוא מצביע על שולחן וכולנו מתיישבים, במהירות, מחכים קצרי סבלנות שתגיע צלחת החומוס עם השמן והפפריקה ועלי הפטרוזיליה. מוכנים לתחרות: מי ישאיר צלחת נקייה יותר.

רק את לא.

תמיד יושבת זקופה בחומוסייה. כל הריחות והלכלוך לא נוגעים בך. גם ככה אנחנו זוכרים אותך. אישה עם צוואר ארוך מכבוד, מקפידה שהכיסאות הדביקים לא ילכלכו את החצאית, מסדרת מפיות שיחצצו בינך לבין הכיסא, יושבת זקופה במסעדה הקטנה, מסתכלת עלינו טורפים. היית מעירה לנו לנגב את החומוס מהפנים ובקצה של השפתיים שלך היה חיוך שאמר: אלה הילדים שלי. כל התיאבון הזה.

קיץ וחורף, המלצר תמיד מזיע, חוזר שוב ושוב אל השולחן, מביא פיתות חמות שרק יצאו מהתנור ושרפו לנו בידיים. אבל לא הנחנו אותן על השולחן. הייתה לנו תחרות לנצח בה, והיה הטעם הרותח הפריך שהחומוס נמס לתוכו. אפילו הגערות שלך שהיו מוציאות קצת אויר מהשמחה, לא קלקלו את הזיכרונות הטעימים.

האזור הצלקתי אשר נפגע מאוטם שריר הלב מאבד את היכולת לקחת חלק בפעילות התקינה של הלב

אנחנו באים לקבר שלך בפעם האחרונה.

בדרך לפה, ברדיו, דיבר ארכיאולוג או משורר על המילים 'קבר' ו'קרב'.  אותן אותיות. אותה משפחה. והרי זה מה שעושים מול קברים: מלחמות, קרבות, זעקות, חשבונות.

קטטות עם המתים ומריבות עם החיים.

אבל אנחנו החלטנו: No more war.

אנחנו לא יכולים לסבול יותר את הבחילה של הכעס אחרי הביקורים אצלך.

אחרי כל השנים וכל החתולים לא אכפת לנו אם תסלחי.

אנחנו זוכרים.

היית רצה אחרינו בבית: תרימו את הגרביים! יש לו לב שביר! להיות בשקט! יש לו לב שביר! חודשים ארוכים שמרת שלא יתמוטט לך שוב כמו אותה הפעם ההיא במקלחת שאחריה אמרו הרופאים: היה מזל גדול. ועכשיו מוכרחים לשמור.

אז שמרנו עליו. אנחנו זוכרים.

עשינו את כל שיעורי הבית כמו שציווית, כדי שלא יתרגז, כי יש לו לב שביר. ויתרנו על החומוס של יום שישי בגלל הלב השביר. לא הבאנו חברים הביתה ודיברנו בלחש כשישן, כי בן אדם יכול למות כמו כלום מהבהלה, והלב של אבא שביר.

שמרנו את לב החרסינה שלו בתוך ניילון עם בועות, ולמרות זאת, בבוקר נובמבר אחד, בחור בן עשרים חיטט בתא הכפפות ולא ראה אותו חוצה.

זאת לא הייתה אשמתנו שאבא נדרס.

בכל זאת הרגשנו אשמים.

אוטם שריר הלב עלול להתרחש גם לאחר מאמץ או התרגשות חריגה

בהתחלה שמחנו כשמצאת את החתולה.

אנחנו זוכרים.

פחדנו שגם לך יהיה לב שביר, ולה היו שלושה צבעים: שחור ולבן וכתום, והיא שמרה אותך קרוב לבית.

אנחנו זוכרים אותה, היה לה כתם קטן ליד הפה שנראה כמו לכלוך, ואת אמרת: זה ככה הפרווה שלה, היא לא מלוכלכת, והיא מבינה אותי. כשאני חוזרת מהאבנים של אבא, היא מכולם ניגשת אליי לנחם.

מדי יום ליטפת אותה ארוכות וטענת: רק היא מבינה.

כאילו שאנחנו לא נתקפנו כאבים בכל הגוף. כאילו שלא עמדנו ליד החלונות שעות ארוכות מקווים שאולי בכל זאת הוא יגיע, למרות הקבר, למרות האין, למרות הכל. כאילו שלא ישבנו ליד השולחן בארוחות, את במרפסת על כיסא הנדנדה שלו, ואנחנו מנסים להעלות זיכרונות חדשים, אולי נשאר עוד אחד שעדיין לא סיפרנו. שנוכל להרגיש אותו קצת מחדש. היו לנו שיטות: אחד אומר מילה וכולנו מעלים זיכרונות קשורים: אדום. שמש. תקליט. שבת. כף יד.

אבל את התעקשת. רק היא מבינה. ואנחנו שמחנו.

את חייכת.

לפעמים עברו הרהורים: אולי את מאמינה שהנשמה שלו נתפסה בחתולה. אולי את חושבת שהוא שולח לך מילים דרך היללות. אבל את רק אמרת: היא מבינה אותי ואני מבינה אותה והאכלת אותה בדבקות, בוקר וערב, אוספת את כל השאריות, טוחנת בשבילה את העצמות, כדי לתת לה אוכל מזין. היית מתיישבת לידה על שפת המדרכה מסתכלת עליה אוכלת ואחר כך מלטפת לה את הזנב.

לפעמים דמיינו שאנחנו היא. שאנחנו נכנסים אחד אחד לתוך החתולה הזאת. רבנו בינינו מי יכנס ראשון ומי אחרון ואף אחד לא הסכים להיות האחרון גם אם סיכמנו שהאחרון יקבל הכי הרבה ליטופי זנב.

אז עשינו תורות. למדנו להסתדר.

אחר כך נולדו הגורים. דווקא התאהבנו בהם מהיום הראשון. לא ידענו שככל שהם יהיו יותר אנחנו נהיה פחות, ואת אהבת את החתולים שלך והיית מאכילה אותם ולפעמים באמצע הלילה יצאת מהבית מודאגת. את נעלי הבית עם סוליית הבד נעלת כדי שלא נתעורר, ואנחנו שמענו הכל ולא אמרנו דבר.

את חייכת.

אוטם שריר הלב מתאפיין בכאב לוחץ בחזה

אנחנו זוכרים. בתוך כמה שנים כבר היו יותר ממאה. מתקבצים סביבך כל ערב, אוכלים מהידיים או מתוך עשרות הקערות שהנחת שם. כל הסרוויס של סבתא לאה מפוזר על פני המדרכה, מתמלא ומתרוקן כל הזמן. בקושי עמדת בקצב. מאיתנו ביקשת להשאיר חלק מהאוכל על הצלחת כדי לתת לחתולים. קנית להם גם שקי אוכל גדולים, אבל היית נזעקת: לדבר הזה קוראים אוכל? זה כואב בחניכיים זה. כמו לאכול רק לחם יבש כל היום, תחשבו עליהם, מסכנים, אמרת.

אבל לא רצינו לחשוב.

את חשבת בשביל כולנו. חשבת בשביל כל השכונה. חשבת בשביל כל העיר.

והמשכת לטפל בהם יום אחרי יום, וחתול מביא חתול, וכבר ישבת ליד פחי האשפה מחכה לשכנים שיורידו את הזבל כדי שתוכלי לחטט, לאסוף עוד שאריות, וכבר לא היית בבית. כל כך עסוקה היית. דיברנו בינינו מי ראה אותך ואם חייכת וכמה חתולים. עד שהפסקנו לדבר. ולא סיפרנו אחד לשני על החברים שצחקו עלייך ועלינו, על הריח שלך כשחזרת מיום העבודה ליד פחי האשפה, על הפחד מהלב השביר.

השכנים דיברו.

בחדר המדרגות שמענו שתיקות של שכנות שבתוכן עוד נשארו מילים שורטות: משוגעת. חתולים. זבל. שתסתלק.  

ובלילות. הבעתה שמא מי מהם יידרס ותמצאי אותו בבוקר מוטל על הכביש גרמה לך לנדודי שינה. גם אנחנו לא ישנו. חיכינו שתחזרי. כל אחד מאיתנו התקין מקפיא של מקרר בבטן שבו שמר את השנאה אטומה. שלא תיזל החוצה, שלא תלכלך. העמדנו פנים שאנחנו אוהבים חתולים. לא רצינו לצער אותך. לא רצינו לצער אחד את השני. אבל שנאנו והצטערנו, בתוך המקפיא שבבטן.

הכאב המלווה את אוטם שריר הלב הוא כאב תעוקתי שאינו מוקל במנוחה

כל המקלות האלה תקועים באדמה. בגללם נהגנו לעקוף את הגינה, ללכת מסביב. התביישנו בבית הקברות שפעם כשהיינו קטנים התנדנדנו שם על הנדנדות. הוא היה דוחף את הנדנדה ואת היית צועקת: לא כל כך חזק. לא כל כך חזק. והוא היה צוחק, דוחף חזק יותר בכוונה.

עכשיו נשארו שם רק קברים ומקלות שסימנו לך איפה כבר קברת ואיפה עוד נשאר מקום לכל אלה שלא תהיי זהירה מספיק כדי לשמור בחיים.

כל יום עברת שם. השקית עם הצינור. אף פעם לא הבנו למה את משקה.

מה קיווית שיצמח שם?

במקרה של חשד לאוטם שריר הלב, יש להזעיק עזרה רפואית בהקדם

אם רק היית כותבת משהו אחר.

למשל סליחה. סליחה שלא הייתי.

אולי אז היינו מוחלים על כל החתולים וכל השנים.

אבל לא זה מה שכתבת. והחלטת לנטוש. יותר מדי חובות לרופאי חיות. יותר מדי פיות להאכיל. יותר מדי חרדות ופרידות. יותר מדי לילות ארוכים.

אף אחד כבר לא נשם.

פעם אמרת: מי שמנסה לברוח ממלאך המוות סופו שמלאך המוות רודף אחריו.

אז ברחת ממנו אליו.

אותו יום השכנים התקשרו, סיפרו ששמת עלייך שק גדול, חיברת אליו פתק בסיכת ביטחון וקפצת מהחלון שבדירה בקומה השביעית. הגוף נשאר שלם, הם ניסו לנחם, השק שמר, ומתוכו בצבצה השמלה הבלויה שלך, פסים פסים של אפור וורוד. וזוג רגליים יחפות. ככה קפצת. ולפני כן חיברת את הפתק בסיכת ביטחון.  

"תדאגו לחתולים" כתבת שם.

תדאגו לחתולים.

הטיפול באוטם שריר הלב כולל: טיפול בכאב, טיפול להפחתת הנזק לשריר הלב, טיפול בסיבוכים

אנחנו זוכרים גם ימים אחרים: אנחנו זוכרים שאפית איתנו עוגיות קינמון בצורת לב. אנחנו זוכרים שלפני החתולים נהגת לצעוק לנו מהמרפסת שהאוכל מוכן. פעם בשנה נסעת עם כל אחד מאיתנו באוטובוסים ברחבי ירושלים, שנראה את העיר היפה. אנחנו זוכרים.

אבל כל חתולי הרחוב מסתכלים עלינו עכשיו. רבבות של מצבות קטנות מסתובבות ברחבי העיר, נכנסות ויוצאות מהפחים, מייללות.

אולי בגללם אי אפשר יותר לאטום את הפריזר.

אנחנו שונאים אותם ולא סולחים.

וכבר כמה פעמים החלטנו: זאת הפעם האחרונה.

אבל כל פעם מישהו אמר: יום ההולדת. או: הגרניום צריך מים. או: חלמתי עליה בלילה והיא הייתה כמו פעם עם התיק הכסוף צמוד לחזה ועם שמלה נקייה.

ובאנו.

אלא שהפעם זו הפעם האחרונה.

יש לך כבר שלושה נכדים. דידי מתחתן. נוני מסיים דוקטורט. יש לנו שני בתים חדשים, נקיים, אפילו כלבה. החלפנו את הגרניום שלך בקקטוסים, ויותר לא נצטרך לבוא להשקות.