| "המקסימום שאני מוכן לעשות זה לחפש את דפי, דפנה הזאת," אמרתי למיכל. "אין לי מושג מה היה בין אימא שלה לאבא שלי, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת. היא יכולה להיות מתה אפילו! אני לא מתכוון לצוץ לה פתאום מתוך החלל, מה אני יודע, אולי היא לא רוצה בכלל, אולי זה יהפוך לה את כל העולם, אולי - אולי - אלף-ואחד אוליים יש בזה." מיכל אמרה שבעיקרון זה רעיון טוב, אלא שזה יכול להיות דווקא יותר מסובך למצוא את דפי, כי אם היא הייתה אז בכיתה ח' או ט' אז היא בטח נשואה היום, שלושה-ילדים-וכלב ויהיה קשה לאתר אותה לפני שם המשפחה ההוא. ודווקא זה היה קל מאוד. שני קליקים ב - 144 באינטרנט וכבר היו לי שני מספרי טלפון שלה וכתובת. העתקתי הכול לפתק קטן ודחפתי לארנק. זה היה בערב. באותו בוקר ישבתי עם אבא בחדר ההמתנה של הפרופסור שמטפל בו, אחרי הבדיקות של יום ראשון, הרוטינה החדשה שפותחת לנו את השבוע, כל שבוע, כבר ארבעה חודשים. איכשהו בתאורה הנקייה של המקום הזה שדומה יותר ללובי של סוכנות מכוניות מפוארת גיליתי שאני מצליח לראות אותו יותר באובייקטיביות מאשר בכל מקום אחר. וההשוואות האלה, משבוע לשבוע לא עשו לו טוב. ראיתי אותו מצטמצם, משְלִיד, ראיתי איך השיער על זרועותיו נעשה דליל, ראיתי איך המסגרת העבה של המשקפיים שלו נעשית גדולה יותר ויותר ואיך עיניו שמאחורי העדשות העבות מתרחקות ושוקעות. ישבנו על הספה הנמוכה וחיכינו שתוצאות הבדיקות יגיעו למחשב של הפרופסור ושהמזכירה תקרא לנו להיכנס אליו. שבועיים עברו מאז חזרנו מהחופשה בכינרת, שבועיים מאז ביקש ממני לחפש את איבון, זאת האישה שאין לי מושג מה היה לו אתה כשהוא היה מנהל בחטיבת הביניים ולקח את דפי, הבת שלה, תחת חסותו. בשבועיים האלה ראיתי אותו כמעט יום יום, וכל פעם נדמה היה לי שתכף הוא יחזור וישאל אם כבר עשיתי משהו. אבל הוא התאפק. עד הבוקר הזה. "גבי?" ידעתי שזה הולך לבוא. האם באמת ציפיתי שהוא ישכח? "יש איזו התקדמות, נו, בעניין ההוא שהזכרתי?" "אני עוד מחפש, אבא," אמרתי לו בחצי קול. "כן, אני מבין, אבל, האם כבר מצאת דבר-מה?" קמתי וניגשתי למתקן המים. "אתה רוצה עוד מים, אבא? תן לי את הכוס, אני אמלא לך. אתה צריך לשתות הרבה." אבא הושיט לי את הכוס שלו בצייתנות. "תוסיף קצת מים חמים, בבקשה, גבי, אני לא אוהב לשתות כל כך קר." השפה של אבא, תמיד נקייה, שקולה, וכל המלים הנכונות במקומן, הכול אצלו מנוסח ומוסבר בתמציתיות שקולה, אבל מגיע אלי כאילו מעבר לגדר-ביטחון עבה. אני לא שוכח איך מיכל ציירה לי אותו לפני כמה חודשים, כשכל סיפור המחלה התחיל. היא תלשה דף ממחברת ישנה של כרמלי וציירה עליו בקווים מהירים איש גדול מהגב, לבוש חליפה, רחב-כתפיים, מחזיק בידו דלי. "הוא כמו בת-יענה, אבא שלך," היא הסבירה לי, "לוקח את דלי החול שלו אתו לכל מקום, שלא יהיה מצב שהוא צריך לתקוע את הראש בחול ולא מוצא ערמה מתאימה באותו רגע." היא כמובן התכוונה למחלה. אני חשבתי שצריך לספר לו הכול, אבל מיכלי אמרה שגם אם נספר הוא לא ירצה לשמוע. ובאמת עד עכשיו הוא לא רצה לדעת, ועד עכשיו לא שאל שאלות שהתשובות עליהן פסקניות וסופיות. הגשתי לו כוס נייר עם מים פושרים. "אבל, מה אתה רוצה שאני אגיד לה, אבא, נניח שאתקשר." התיישבתי לידו. אבא שתה מהמים ושתק הרבה זמן. דממה בחדר המתנה יכולה להיות מעיקה ורועמת מאוד. לא אמרתי מלה. "אני רוצה... אני מבקש... שתאמר לה..." הוא כחכח בגרונו ודיבר לאט מאוד, "תזכיר לה מי אתה, הבן של. היא תדע מיד. איבון. היא תזכור אותך, גבי. ותגיד לה שאבא רוצה. מבקש... מאוד... למסור לה את מצבו... הוא מבקש שהיא תדע, כדי ש... אם היא תרגיש לנכון... אולי תרצה... למסור דבר-מה בחזרה... אולי אפילו... כל עוד הדבר אפשרי... לפני ש... מפני שאינני יודע מה יהיה מצבי בעוד כמה שבועות... כדי שאולי, אפילו..." "זה היה בשנה שאחרי הניתוח של אימא, נכון?" אבא אפילו לא זע במקומו על הספה בחדר ההמתנה של הפרופסור. מעולם לא ראיתי אותו מתפתל בגלל משהו שהוא לא רצה להגיד. גם הפעם לא, אבל יכולתי לראות שזה עולה לו בהרבה מאמץ. "אימא ידעה?" שאלתי. "אימא ידעה מה שהיא רצתה לדעת, גבי. מה שהיא בחרה לדעת. לאימא ולי היו לעיתים עליות ומורדות בחיינו המשותפים. היא ביקשה להתרחק, היא ביקשה שאניח לה, אחרי הניתוח. רגשית היא עברה טלטלה קשה והתרחקה מכולנו. מעולם לא ביקשתי לפגוע בה, גבי, אני מבקש שתזכור. היא סגרה עצמה לחלוטין ולא נתנה לי דריסת רגל בעולמה, ואיבון... הייתה לי משען, ממש כפי שאני נמצאתי לה, בתקופה זו של חייה." קמתי. המזכירה קראה לנו להיכנס, עזרתי לאבא לקום, ישבנו מול הפרופסור והקשבנו לו, אבא כרגיל לא שאל דבר, אבל הפעם גם אני לא שאלתי. רק אחר כך, כשהסעתי אותו הביתה במכונית, אמרתי לו שאני לא מבין למה הוא צריך שדווקא אני אתקשר אליה. אם הוא כל כך רוצה אני מוכן להביא לו את המספר שלה, שיתקשר וידבר אתה בעצמו. אבא עצר אותי בחטף. "אני יודע מה אני מבקש ממך, גבי. חשוב לי שהיא תוכל לסרב אם תרצה. יהיה לה קשה לעשות זאת אם תשמע את קולי. אנא."
אני מת על מיכל, במיוחד כשאני מוציא שני בקבוקי בירה מהמקרר ומראה לה, ונהיה לה חיוך גדול על הפרצוף. ישבנו בחושך במרפסת והסתכלנו בכוכבים מעל הגגות. מיכלי שמה את כפות הרגליים שלה על הבטן שלי ואני התמכרתי לכובד שלה, באמצע הגוף שלי. "אל תתכנן את זה יותר מדי, גבי," היא אמרה לי מבלי שסיפרתי לה דבר, אפילו לא על הפתק עם מספרי הטלפון שדחפתי לארנק. "פשוט תתקשר." הבירה הייתה קרה-קרה ואני שתיתי את המרירות הקפואה לאט, למשוך את התענוג. ואז סיפרתי לה על החלום שהיה לי בלילה. איך שאני נוסע במכונית ומסתכל במד הדלק ונדהם לראות שהריבועים שמסמנים כמה דלק נשאר לי מתרוקנים במהירות. אני נוהג בכביש מהיר, אין שוליים, אין מקום לעצור, מד הדלק מראה שהמיכל ריק לגמרי, תכף איעצר לגמרי. מיכלי דחפה אותי בבטן קצת והתכופפה להקיש את הבקבוק שלה בשלי: "תסתכל קדימה, טמבל," היא אמרה, "שמתי לך תחנת דלק מאה-מטר-קדימה." דפנה ענתה אחרי הרבה צלצולים. כן, היא זוכרת אותי מצוין. גבי, אתה הבן של. מה קרה? אבא שלך בסדר?
© כל הזכויות שמורות
פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1166884 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1177648 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1188420 פרק 4: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1198870 |