בראש השנה של תשכ"ה הייתי ילד בן עשר. גרתי בשכונת פרבר דלה של עמידר במזרח רמת גן והיו לי חברים דתיים. קראו להם אריה ואבנר והיו להם עוד עשרה אחים ואחיות שהצטופפו בדירת שני חדרים וחצי בבלוק של עמידר. הם חבשו כיפה שחורה על ראש קרח ומתחת לאזניהם הסתלסלו פיאות ארוכות אותן היו מלפפים מאחורי האוזן. פעם בשבוע אבא שלהם היה מושיב אותם על גרם המדרגות החיצוני ובתער קהה מגלח את ראשם וזיפי השערות עפו  לכל הרוחות כמו ברחשים קטנים.

בתצלום השנתי של כיתה ד' בבית הספר הממלכתי "מכלל" בולט בשורה הראשונה ילד רזה וקטן. הוא מושך את תשומת הלב כי בין שתי אזניו הענקיות, ללא כל פרופרציה לפניו השלדיות, חבושה כיפה גדולה לבנה מהודקת בסיכת ראש שחורה ומעוקלת. כל שאר הילדים הם גלוי ראש.

הילד הזה הוא אני.

בשנת תשכ"ה הייתי בכיתה ד' ואגרתי בשקידה מצוות שיעמדו לזכותי ביום כיפור. הרב של אבנר ואריה אמר שכל ארבעה צעדים עם כיפה שקולים למצווה אחת וכל שלשה צעדים ללא כיפה נחשבים לעבירה. לא שאלתי מדוע אין שיוויון במחיר המצווה והעבירה, כנראה שלמצווה כמו לניר ערך יש מחיר קניה ומחיר מכירה. לרגע לא פקפקתי בדברי הרב ולפני השינה הייתי רץ במקום דקות ארוכות, כיפה על הראש ואני מתנשם ונושף ואוסף מצוות בכמויות.  

הייתי ילד בן עשר והלכתי אחרי חברי אל הדת אבל לא לבית הכנסת שלהם, כי אני שכנזי והם תימנים ולכל אחד מאיתנו היתה עדה ולה בית כנסת נפרד. לנו היה בית כנסת גדול ובו קומה שניה לעזרת נשים אריה ואבנר טענו שזה חטא נורא שפרוצות מגיעות לשם. הפרוצות היו נשים כמו אמא שלי שבימי חול קיציים לבשו שמלה ללא שרוול וכתפן היתה חשופה.

כמעט בכל בלוק בדירת היה ביתכנסת מאולתר לכל רסיס של עדה, בדרך כלל דירה בת חדר וחצי בקומת קרקע שבקיר המזרחי שלי עמד ארון קודש קטן מכוסה בפרוכת אדומה רקומה, ובראש השנה בקעו מכולם תקיעות שופר שביקשו לפתוח את שערי השמיים.

אבל אני לא הסתפקתי בשופר בית הכנסת ואלתרתי שופר מצינור גומי אדום ובכל רגע פנוי הייתי תוקע בקול: תקיעה, שברים ותרועה ומתפלל לאלוהים שיפתח את שערי הקבוצות היריבות ושקבוצת הכדורגל שלי, מכבי רמת עמידר, תבקיע גול ועוד גול ותעלה סוף-סוף לליגה הלאומית ואם אפשר גם בנוסף שהורי יפסיקו לריב כל הזמן.

הייתי ילד בן עשר ובערב ראש השנה הלכתי וחזרתי לבד מבית הכנסת. ילד בכיתה ד' שהוריו נתנו גט לאלוהים אחרי השואה עוד לפני שנתנו גט זו לזה. אחרי התפילה הייתי הולך ברחוב המלא באנשים ובלבי תחושה של טוהר וזכות, בדיוק כמו  שיש לי גם היום כשאני פותח מחברת חדשה וחלקה ומבטיח לעצמי שמעכשיו אכתוב באותיות ברורות ומסודרות ואקפיד על שוליים ובלי מחיקות.

הייתי פוסע זקוף וקורן משלווה ולחצתי ידיים לכל האנשים, רק גברים כמובן, ואיחלתי להם בלב שלם "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" והם החזירו לי ברכה וחיוך ואני ידעתי שהוספתי שכל לחיצה מוסיפה לי עוד מצווה למאגר שהתמלא והלך לקראת יום הכיפורים המאיים ובא.

כך עברה עלי כיתה ד' כילד דתי בבית חילוני שאסף מצוות באופן חולני כל זאת עד לכיתה ה'  בה נתתי גם אני גט סופי לאלוהים, לדת וגם לראש השנה.

זה קרה אולי כיון שאריה ואבנר הסבירו לי שלא יעזרו כל תפילותי ותחינותי ונשמתי נידונה לחבית זפת לוהטת פשוט כי אני שכנזי.

זה קרה אולי כיון שהאדמה לא פערה את פיה ולא בלעה את יוסקה ואפילו יד אלוהים עזרה לו לקבוע שיא שכונתי  ואולי אפילו עולמי בהקפצת תפילין על רגל שמאל ביום כיפור.

זה קרה אולי בגלל שיום אחד קמתי וידעתי ואמרתי לאמא שלי: אין אלוהים – יש רק טבע והיא אמרה שאגמור לאכול את המבולבלת ושאנקה את הפנים כי ככה לא יוצאים לבית הספר.

הייתי בן אחת עשרה כשנתתי גט כריתות לאלוהים אך לא לילד ההוא מהשנה שעברה שפסע ברחוב ולחץ ידיים לפונט הירקן שרימה במשקל, ולמשה החנווני שספר ביידיש ורשם גם מה שלא היה, לחיים הגוץ שהיתה חסרה לו בוהן ותמיד חשתי בצמרמורת, לשטיינר השען הגיבן שחי בכוך מתחת למדרגות, למוסקוביץ’ הסנדלר שבצריף שבנס לא בלע את המסמרים שהחזיק בפה, לגולדשטיין הצבע שהיה צועק שפריץ שפריץ לעוזר שלו שהיה מסייד את התקרה שלנו פעם בשנה.

והילד ההוא, בן העשר שעדיין חי בתוכי, רוצה להאמין שהשנה הבאה תהיה שנה טובה, שנה של אהבה פשוטה ותמימה ושבשנה הבאה לא נאמר שהיא כלתה עם קיללותיה אלא נביט בה בערגה ונאמר הלוואי שזו שתבוא אחריה תהיה טובה לפחות כמותה.