אתה מת לצרוח... הבדידות הזאת אוכלת אותך.

מליון חברים ואתה עדיין מרגיש לבד, רוצה לעשות משהו עם עצמך, משהו שיגרום לך אושר,

אבל לא מסוגל להוציא את זה החוצה..

זו התקופה הזו... של החגים, של חשבונות הנפש, של משפחתיות.. ואתה כל כך רוצה שתהיה לך אחת כזו... או לפחות מישהו קרוב לחלוק איתו את התקופה הזו.. זו התקופה הזו - שיום ההולדת שלך קרב, ושוב... אתה בכלל לא רוצה לחגוג אותו, כמו כל שנה.. אבל בטח תיפגש עם כמה חברים קרובים, תעשה את עצמך שמח ותבכה מבפנים.

אתה מת לצרוח.. אבל אין מי שיקשיב, או לפחות כך נדמה לך, אבל אתה אפילו לא מוכן לנסות לדבר עם אף אחד.

אתה שומר הכל בפנים, אז אתה קצת לא מרוכז בעבודה, קצת קשה לך בלימודים.. מנסה אבל לא מצליח לשחק אותה בסדר ליד אחרים...אתה מכיר את התקופות האלו, הן חוזרות כמו מעגל קסמים. אתה יודע שהתקופה הזו תעבור.. איכשהו, כשיתחיל לרדת גשם.

אתה כל כך אוהב את החורף, אולי זו תקופה שמסמלת לך ברכה, בשורות טובות שהעננים ממטירים עליך.. ואולי, סתם כי זו תקופה שהבגדים הארוכים והעבים עוזרים לך להסתיר את עצמך מאחרים, וככה יותר קל לך, לא להיות חשוף מידי.

אתה מת לצרוח... אוכל את עצמך מבפנים.

אבל זה יעבור, מבטיחה.

מבטיחה?