אתמול בצהריים, בשיא המרוץ עם הזמן, בתקתוקים האחרונים של ההכנות לערב, טלפון בהול מהבן שלי: "אמאאאאאא יש לך מחזור לראש השנה?"
ואני בחיוך סלחני של אמא: "ברור בן, איך עשינו כל השנים?"
כן, אבל ההבדל הוא, שהשנה הוא שישב בראש השולחן, הוא שיערוך את סדר ראש השנה.
והוא ישב שם, הבן שלי, ובכל ברכה נזכרנו בסבא, (אבא שלי) ואיך סבא היה מברך ואני מביטה בו, קורנת, סעורה, נרגשת, מבולבלת.
פEר לא האמנתי, כלומר אפ'פם לא חשבתי על זה ואם כן, אז תמיד חשבתי שזה יקרה אחרי מותי ותמיד תהיתי אם הוא ידע לעשות את זה.
ופתאום, שאני אזכה? שאני אראה אותו יושב בכס ראש המשפחה? זה היה כל כך משונה ומרגש. כל כך הרבה תמונות מחיינו עברו לנגד עיני בשביבי השניות.
הילד הקטן הזה פתאום עכשו הוא.
|