| המזל שלי, גם כן.
יש לנו תורנות קניות מצרכים לגן.
איזה שהוא הסדר עם חנות סיטונאית כזו שגם השירות שם די סיטונאי ובכלל אתמול ערב חג, עשיתי את הדבר הכי לא הגיוני שיש לעשות.
נסעתי ללקט את הארגזים לגן של הילדה.
הגעתי לשם ואז התברר באופן לא מפתיע, שהחברים התעלמו מהפקס של ההזמנה ומצאתי את עצמי לראשונה בחיי עורכת קניות חג לגן עם לא אחרת מאשר הדיילת העייפה ששכחה לעשות לנו את זה מראש.
כמובן שהצעתי לה עזרה וממש לא מטוב לב, כי יכולתי במו ידי לחנוק אתמול מישהו, אבל רציתי לזרז תהליך. הלכנו לנו בין המדפים והדיילות והפכתי לחיילת ממושמעת בצבא שיווק סיטונאי.
היא נתנה לי הוראות לביצוע ואני הצדעתי והלכתי לבצע (בכל זאת המפקדה שלה).
"לכי תביאי גבינה צהובה 400 גרם, אני בינתיים אביא שקדי מרק".
לאחר כדקה נפגשנו בבסיס האם - העגלה והמשכנו ככה תוך שאנו מתפצלות לחוליות ונפגשות לאחר כמה דקות כשאנו מסמנות וי על כל משימה. בין המדפים פגשתי בהם...
משהו בהם נמשך אלינו, הדיילת ואלי כנראה זה קרה כי ראו שם עבודת צוות ויותר מזה, אנו היינו שייכות לצבא המנצח בסופר: צבא הנשים.
הסופר מלא גברים מפוחדים עם רשימות, מדוע? חשבתם על זה פעם? פשוט כי מאחורי כל גבר עומדת מנהלת מצליחה: "סליחה..." (כשפונים לצבא נשים תמיד חשוב לומר סליחה)..."האם אתן יודעות אם יש קונחיות של בצק עלים? מה זה?", ליבי נחמר עליו, ידעתי מה יחכה לו בבית בלי הבצק העלים הקונחיתי שלו, אז אמרתי לו ברוך: "כן אתה ודאי מתכוון לזה שממלאים בו כבד או פטריות" וכך לאחר ששיתף אותי ברזומה הבישולי של בת זוגתו הוא ענה לי כשבעיניו מבט תקווה: "כן, כן, זה".
כמה עוגמת נפש היתה בעיניו שהתגליתי כתקוות שווא כי לא היה לי שמץ מה...
הגבר השני כבר היה הרבה יותר ברור, זו לא היתה קונחיה, זה היה בצק עלים פשוט ושם הדיילת כבר הצביעה ולשמחה לא היה קץ. השלישי היה הגבר בו נפלו כל המחיצות, זה כבר היה באמת מפגש אינטימי: "סליחה, האם את יודעת אולי אם זה תחבושות היגייניות או תחתוניות?"
חייכתי אליו ועניתי שאלו תחתוניות.
ואז לא עמדתי עוד בפיתוי והוספתי: "זה מדהים, אתה השלישי שלי היום, זיהיתי אותך לפי הפחד בעיניים"...הוא חייך והתנצל: "זה דווקא לא לאישתי, זה לבת שלי".
צבא נשים כבר אמרתי? מסתבר שזו לא רק האישה, את הטירור הקשה הזה, עובר גם כל גבר שלו נבחנית בגיל ההתבגרות...אחחח בן זוגי היקר, אבו בינת, עוד צפויות לך שנים רבות של עונג צרוף..ומסתבר שהשתיים שלך קיבלו לעזאזאל את האופי הבעייתי של אמא שלהן....משעמם לא יהיה לך ואולי, יום יבוא וגם אתה תתנצל בפני אשה שתאלץ לשאול בסופר: "סליחה, אהה, אההה, אאההה..." ואז תלחש לה: " אני צריך תחתונית, אבל שלי לא אוהבת את האלו בלי הדבק, היא ביקשה עם כנפיים, תוכלי אולי לעזור לי...אולי אפילו בעבור תשלום סימלי?"
והיא תחייך ותקח אותך אל עבר המדף רוויי הכנפיים ואתה תודה לה על הכנפיים שהעניקה לך בעוד היא תדהר אל עבר הקופה מלאת החיילים הממושמעים החוזרים הביתה עם הרשימה השחורה (במקרה הטוב, אם יכלו לשים פס שחור על כל המטלות).
זהו פוסט תודה לכם, על השבועיות שאתם עושים, למרות שאנחנו נבחניות, אנו מעריכות עד עמקי הלב...איך לא נעריך את זה ששרדתם איתנו עד היום? איך?
שנה טובה גלית. ♥
מוזמנים גם לאתרי האישי: www.e-sheet.co.il
|