(הערת קדם-פוסט: כן, הפוסט הזה הוא כחול בלי שום סיבה הגיונית, רק כי חיפשתי משהו מעניין לעשות איתו בשורת המשימות)

תמיד אהבתי טניס. כשהייתי ביסודי אפילו התחננתי בפני ההורים לשלוח אותי לחוג וכך הם עשו.

אחרי שנה של משחק החלטתי לפרוש עקב חוסר בטחון ברגע הראשון שצץ קושי טכני שהיווה תירוץ מוצלח מספיק (כמו מרוב הדברים בחיי).

נכון שלפעמים מכה בך איזה זכרון עמום שלא הרהרת בו מעולם מהעבר הרחוק בלי קשר לכלום? מאיזה משהו מטופש שמעורר אותו? (אני אצא מנקודת הנחה שהתשובה היא "כן!" נלהב כדי להמשיך את הסיפור כמתוכנן...) אז היום בזמן הצפייה באנדיוני נאבקים על חיי הנבחרת, קטעו את המשחק לכמה דקות בגלל שאחת מהילדות האחראיות לכדורים נפצעה.

נזכרתי משום מה שכשאני שיחקתי טניס בתור ילדה, החלק השנוא ביותר על כולם היה תמיד איסוף הכדורים.

היה למדריך שלי מן סל כדורים גדוש בתחילת כל אימון, ובערך כל כמה דקות הוא התרוקן כליל והיה צריך להתרוצץ ברחבי 4 מגרשי טניס (שטח נרחב מאוד לילדים ביסודי) ולהחזיר את כולם.

כדי לדרבן אותנו, הוא אפילו היה נוהג להוסיף את אלמנט ה"בואו נראה כמה מהר תוכלו לאסוף אותם" תוך כדי מדידת הזמן בשעון הדיגיטלי המשוכלל שלו.

תמיד שנאתי את המטלה אבל הייתי מהנלהבים ביותר להוכיח את עצמם- רצתי אחרי הכדורים האלה הלוך ושוב כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם, רק כי האמנתי שככה אני אוכיח את עצמי, שככה אני אשתפר (נו, בכל זאת זה מה שהמדריך ניסה למכור לנו כדי לזרז את התהליך). כמובן שלא כולם אספו את הכדורים, בד"כ הייתי מיחידי הסגולה בעוד שרוב החבר'ה הקבועים היו מדברים ביניהם בצד או מוצאים תירוץ ללכת לשתות ממש לאט...

למדריך אף פעם לא היה אכפת. בדיעבד, מן הסתם. אין באמת סיבה שיהיה לו אכפת כל עוד הכדורים מוצאים את דרכם אל הסל והסדר ביקום חוזר למקומו. אבל איכשהו, למרות שהייתי המתאמצת העיקרית ובין הבודדים ששיתפו פעולה, לא הרגשתי אף פעם שמנצלים אותי או שאני יוצאת הפראיירית, כי למרות שזה היה מובן לי מאליו, אף פעם לא חשבתי על זה בצורה שלילית- מבחינתי המטרה הייתה להשתפר בשביל עצמי ולעשות את הדבר הנכון לעשות, גם אם האחרים לא עושים אותו.

איכשהו היום זה נאבד לי קצת על הדרך. זה מעציב אותי לחשוב שהיום מאוד אכפת לי בסיטואציות דומות.

אז נכון, אפשר להגיד שהתבגרתי ושאם הייתי נשארת כמו פעם היה קל הרבה יותר להמשיך ולדרוך עליי כל החיים, אבל אם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה זה שזה לא באמת משנה- אנשים ישארו כמו שהם ואי אפשר ולא צריך להלחם בזה. הדבר היחיד שאני רוצה זה להפטר מהתסכול על זה שאני היחידה שמתאמצת ופשוט לחזור להרגשה הקלילה הזאת של להרגיש טוב עם הידיעה שאני עושה את מה שצריך לעשות, וזה צריך להספיק לי.