יש שיר אחד שסכסך בזמנו ביני לבין בורא עולם. גם לפני השיר הזה היחסים היו מעורערים למדי, אבל השיר הזה תקע את המסמר האחרון. "מה אברך" קוראים לו. איזה שיר זה! מזכיר את הכוח העצום שיש לשירה, שלא יכול להתחרות בשום פנים ואופן עם פרוזה. שום ספר, שמנמן ורהוט ככל שיהיה, לא יכול להתחרות עם הפשטות הלירית של מסר כזה - בלי להתפלסף, לבוא בעקיפין, להיות דידאקטי.. כשחווה אלברשטיין (ולפני זה רבקה מיכאלי כמדומני) שרה על בגידתו של אלוהים, על הסתלקותו מהאהבה ברגע הקריטי - הריאות קורסות ואי אפשר לנשום יותר. 

גם באהבה זה כך. הברכה שבאהבה היא זו שמכלה אותה. ההתפתחות - בה טמון זרע הפורענות העתידי. היופי, הסקרנות, המשיכה, התשוקה לאיזו עשייה גדולה. הולכים, הולכים הולכים ולפני שמגיעים לאיזה שיא מיתי, קורסים לתוך עצמנו ושורפים את הבית על יושביו. ומה אברך לי במה אבורך, בראש השנה המפואר הזה שקם עלינו לכלותינו? שאמצא את הכוח להשלים את הבריאה הגדולה - לאהוב, ליצור איזה משהו כביר, לעטוף אותו בקורי חיבתי והתפעלותי - ולא לסיים את הפרויקט הזה, כמו תמיד עד היום, בקול נפיחה רמה. 

אלוהים, אלוהים

א ל ו ה י ם

לו רק זה ברכת לו [סעמק] חיים