לזיכרון יש רצון משלו ורצון הוא אנרגיה.אפשר לטמון אותו עמוק עמוק ,לתייגו  כנורא ,כפסולת גרעינית .

אפשר לזרוק אותו לתהום הנשייה.אי אפשר להרוג אותו.יום אחד,פוקעת הפקעת,ובסבלנות של קוציץ אלמוות מתחיל המסע ההפוך.

ציץ מורעל נובט ,ובאותו לחץ דחיסה ,הופך כיוון והזיכרון צומח בריבוא ענפים מן העבר אל ההווה.בדרך -נהרס חומר לבן,תאי גאליה

מתפרקים, נאורונים נקטעים,פיסות מוח רוקדות הורה נעורים,ברדק אוכל את בקרת החושים.וכמו דולפין שקוף קופץ פתאום הנשכח -החוצה (זה יכול לקרות במונית שרות בדרך לתל אביב).מי שמתעלם- זרועות ברזל של הטבע מפנות אותו-למלנכוליה.להזיות.לחיתוך ורידים.שביל אחר ,מגיע אל הפסיכולוג.

"כמה שחת נערמה על המחט" שואל "הוא" את עצמו  "ואיך מוציאים פה כסף מרבי" בלי דעת מאין להתחיל וכמה פהוקים יצטרך להסתיר.אפשר אחרת.להציף את האירוע מיד,  כמו דג מת באקווריום ולהתנהג כילד-"מה הוא מת? מממ... אבל הזהב עוד חי".זיכרון רע לא סובל אפליה,דחייה, יחס לא הוגן.תנו תשומת לב,ספרו לחברה,לא חובה לחייך- אסור לפחד.(רק קצת)