יורם ארבל כתב בספרו :"אדם מנהל לפעמים משפט כנגד עצמו, וזהו משפט בדלתיים סגורות שבו אין סניגורים.

בחשאי, בתוך הנפש, מתנהל משפט חסר רחמים שבו האדם הופך להיות, בעת ובעונה אחת, הקטגור, השופט ולפעמים גם התליין של עצמו."

אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? בעולם שבו כל אדם נתון לשפיטה של אלפי אנשים אחרים, בבנק, בסופר, בעבודה, בתחומים החברתיים, במשפחה, באהבה... למה הוא עצמו שותף פעיל בתהליך השפיטה? נדמה כי האדם אוסף לעצמו במשך היום משפטים אותם שמע ממגוון אנשים ובסופו, משפטים אלו משמשים עדים לאופיו, במשפטו שלו, משפט סוף היום, ומסייעים בחריצת הדין לגבי התנהלותו של האדם באותו היום. כל זה היה נפלא אם היינו מפרגנים אחד לשני, אם היינו שומעים יותר דברים טובים על עצמנו, אולי הדין של כל אחד מול עצמו בראי היה רך יותר, סלחני ומבין יותר.

יהיה תמים להגיד "בואו ניצור סביבה טובה יותר" או "שכל אחד יפרגן לאחר" אך מספיק שכל אחד יחשוב פעם נוספת על מילותיו לפני שישגרן לעולם ויבין שלמילים יש משמעות, נוכל להבין שאנו יכולים דרך שיחה עם אחר להשיג את הדבר אותו אנו חפצים מכל-

מחילה לעצמנו.