
יורד פה גשם בחוץ. אבל לא טיפטופון, אלא גשם ממש. כזה שמזכיר את החורף. כזה שזורק אותך כמה שנים אחורה, לילדות. אני עומדת מול החלון ומביטה בטיפות . הילדות תמיד מעלה לחלוחית בעיני. הניגוד הגמור בין החופש משולל הגבולות, נטול הדאגות, עם הגב האיתן להיום הוא פשוט לא נתפס. אני מביטה בחלון ורואה אותי ואת אחותי האמצעית (אז היינו רק שתיים) יחד עם אמא מחליפות בין בגדי הקיץ לחורף בארון. כמה זה היה סמלי עבורנו. לדעת שעוד עונה עברה, ועוד פרק הסתיים. שגדלנו עוד קצת. אז עוד גרנו במושב, שסימל עבורי את החופש הנצחי. המרחבים, הירוק, העדר הפחד. הכל היה פתוח, אז. והיה הבית מהעץ, והנדנדה, ותיאטרון הבובות שכל-כך אהבתי. וזרעים של מסטיק, שסירבתי להירדם בלעדיו. הכל היה כל כך עטוף ומוגן. והיו החברות, והרכיבה הפרועה על האופניים הכחולים בשבילי המושב, והמגפיים האדומים והפיזוז בשלוליות, והקשת בענן. היו שם כל כך הרבה צבעים. והבית היה בית. אני מביטה בחלון ונזכרת בילדות כל כך מאושרת, שפשוט קשה להיפרד ממנה. ומאחלת לעצמי שאהיה מסוגלת להעניק לילדי העתידיים את כל מה שאני קיבלתי. לפחות. |
אריאל19
בתגובה על החברות הכי טובות
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
:)
מה שכתבת העלה לי חיוך על הפנים.
לפני שבוע וחצי כשירד גשם .. הייתי בבית ההורים ואני ואחותי הקטנה יצאו החוצה למרפסת לצפות בגשם.
אמנם כמות הגשם שירדה אצלינו הייתה קטנה ( 5 אולי 6 דקות של גשם ) אבל בכל זאת התרגשתי מאוד ואפילו היתה לי לחלוחית בעיניים.
יש משהו מרגש בגשם ובייחוד בגשם הראשון , התחושה הזו של גאולה ..של הצלה , של השמיים שמרחמים עלינו בני האדם הזקוקים כלכך למים.
הגשם ירד בלילה.. הלכתי לישון עם חלון פתוח והריח של הגשם והאדמה מילא את האוויר וישנתי כלכך טוב.
תודה :)
מאחל לך שתוכלי לתת לילדייך את הילדות הטובה שהייתה לך.
הכל זמני:)
אני דווקא אוהבת את השקט שלה. אחרי המלחמה.
כן יש בה משהו ישן (מהול ביצרים, דתות, מלחמות, התנגשויות, קרבות, אומץ, בלימה, אמנות, ארכיטקטורה, צרקסים, חומוס, ארמנים.. בקיצור מעמסה מרתקת וכבדה)
ממש לא, נוסטלגית....
ירושלים זו עיר בוכייה